עדיין יש בעיות עם הבלוג, הוחלט לנסות להעלות את הפוסט הזה בחלקים. קבלו את היום הראשון.
***
אחרי הציוד הישן והחדש שהתפרק לנו בטרק בברילוצ'ה...
אחרי מזג האוויר המטורף והציוד שהיה חסר בטרק בפוקון...
אחרי הקלות היחסית של הטרק באל בולסון...
אחרי הלילות הקפואים בטרק בפיץ רוי...
הגיעו חמשת הימים של טרק הטורס דל פיינה. קיווינו שאת הגרוע מכל עברנו ואת הלקחים למדנו.
***
הכנות
הטורס דל פיינה הוא אולי הטרק הידוע והמטוייל ביותר בפטגוניה. ניתן לעשות אותו בשלוש צורות, כולן ארוכות (חמישה ימים ומעלה), או שיש כל מיני דרכים לעשות חלקים קצרים יותר ממנו, כל פעם בטיול יום נפרד. התכנון שלנו היה לצאת לטרק הקצר יותר מבין שלושת הארוכים שנקרא מסלול ה-W, על שום צורתו שנראית כמו...W.
הגענו לפורטו נאטלס יומיים לפני תאריך היציאה המתוכנן וישנו בהוסטל מקסים שהומלץ ע"י כמה מטיילים. ביל, הבעלים, הוא אמריקאי שפשוט היגר לשם מאורגון (?!), בין השאר בגלל שנאת הקפיטליזם האמריקאי והשקעת הכספים הממשלתית במלחמה. הקטע האחרון הוא לא בדיחה ולכן, בהתאם, במהלך התקופה שהיינו בהוסטל קיבלנו ממנו כמה עצות והמלצות שכולן הטיבו עמנו וקיצצו בכמות הכסף שהיינו אמורים לשלם לו, עוד קיבלנו את אחת מארוחת הבוקר הכי מפנקות שנתקלנו בהן (לחם וריבות הום-מייד, חביתה בהזמנה אישית, תערובת קורנפלקס הום מייד, קפה אמיתי וכו') וספריית סרטי וידאו ענקית שמקורה בעובדה שביל לא זורק כלום! אבל כלום. מסתבר שכל דבר ניתן למיחזור והוא מקפיד על זה – השקיות של הסופר היו פעם אוהלים, האורחים מתבקשים לזרוק זבל אורגני לפח מיוחד (קומפוסט למתמצאים) ולהפריד קרטון, פלסטיק ופחיות לפחים מיוחדים. גם את הדברים הפחות טובים בהוסטל ביל חושף מיד ומספק מידע חיוני בקשר אליהם. בנוסף להכל, ההוסטל ריק מישראלים, מה שאי אפשר להגיד על פורטו נטאלס – היינו צריכים להחליף ספרים אז פשוט הלכנו למעוז הישראלים שם וכמובן שמצאנו בספריה מבחר ספרים בעברית.
בחנות שצמודה להוסטל וגם שייכת לביל, יש מרכז מידע והשכרת ציוד עם שיחת מידע מפורסמת על הטרק. הספקנו לפספס אותה בחצי שעה ביום שהגענו, אז במקומה קיבלנו אחת אישית, כשירות לדיירי ההוסטל. משם פנינו לעשות קניות של אוכל וציוד (מכנסי טיולים לגל שבמקרה שיירטבו בגשם יתייבשו קצת לפני שהוא יחזור לארץ), לארוז (אחרי כל הטרקים, הפקנו לקחים בקשר לחלוקת המשקל בינינו - ארזנו אצל שני את הטישו ופאוור בר אחד ואצל גל את השאר) ולסגור את כל ההמשך הלאה של הדרך לבואנוס. נגד עין הרע, בכ"ז הלכנו לשיחת המידע שנערכה לציבור הרחב, שם למדנו שבטרק הזה אי אפשר לדעת מה מזג האוויר וכל מי שנותן תחזית הוא שקרן ומקומו בשאול של הטרקים. עוד למדנו שאפשר לעבור את כל ארבע העונות בשעה בודדת ושאם יורד גשם הוא בד"כ מלווה ברוחות מטורפות שהופכות אותו לגשם אנכי שאין איך להתגונן ממנו. בהמשך לשיחת המוטיבציה בקשר למזג האוויר, קיבלנו עצות להתמודדות עם גשם – להבין שאין ברירה ועכשיו הולכים רטובים עד שמגיעים למחנה, אולי עוד 8 שעות. שני החווירה, גל עשה פרצוף של "שמעתי עליכם".
***
היום הראשון
היום הראשון
אחרי ארוחת בוקר מפנקת שמנו פעמינו ומטלטלינו באוטובוס לכיוון השמורה. בדרך שמנו לב שהרוח, איך נאמר זאת בלי להסגיר את החשש בקולנו - מאתגרת. השמיים, לעומתה, היו נקיים. אחרי ארבעה ימים סביב הפיץ רוי בלי לראות אותו, שמחנו שכבר בכניסה לשמורה קיבלנו מראה יפייפה של הטורוסים. לא, אי אפשר להסתובב. זה לא משנה שהטרק הוא בעיקר כדי לראות את הטורוסים וכבר ראינו אותם, צריך לעשות את כל הסיבוב.
האוטובוס פרק אותנו על גדות אגם מקומי, שם תפסנו מעבורת של קטאמרן לסיבוב של עוד ארבעים דקות שהוריד אותנו בנקודת ההתחלה של המסלול שבחרנו. שם נוכחנו שהרוח, איך לאמר זאת מבלי להשתהות, כי אולי נוכל כבר עכשיו לעלות על המעבורת חזרה - לא מאפשרת לנו להתקדם קדימה.אז ככה זה התחיל - עם רוח פנים (לפנים!) חזקה מאוד. הצד החיובי? זכרנו בליבנו שהשילוב של אותה רוח עם גשם זה החרבון האמיתי. הצד השלילי? שהתחיל טפטוף.
הרוח ליוותה אותנו רוב היום ובקטעים מסויימים נאלצנו לתקוע את המקלות טוב טוב בקרקע ולחכות שהמשב הנוכחי יעבור. הייתה הסכמה שאם זה יימשך ככה, זה יאט ויתיש אותנו אז נאלץ לוותר על הקאמפינג שאליו רצינו להגיע, ולישון באחד אחר, קרוב יותר. בסופו של דבר הרוח קצת נחלשה ואנחנו קצת התגברנו, או אולי זה היה היער שאליו נכנסנו שקצת הגן עלינו, אבל בכל מקרה, הצלחנו להגביר את הקצב. למזלנו, גם הטפטוף הארור בא ונעלם לפרקים, אבל כמעט ולא הורגש.
היום הראשון היה כולו עליה אחת ארוכה (טוב, היו גם כמה ירידות תלולות שלא תרמו כלום) שסבבה בעיקר סביב קרחון ענקי שנשקף החל מנקודה מסויימת במסלול, שכולל כמה נקודות תצפית ממש יפות. גם הקמפינג עצמו יושב ממש מעל הקרחון המדובר. בפועל מדובר במשהו שנראה כמו נהר שוצף בגובה של בניין קטן שחלק ממנו קפוא ואיפה שהחלק הקפוא נגמר מתחיל הנחל. הוא מתחיל רחב מאוד (קוראים לזה אגם) ובהמשך מתנקז לנהר שוצף. נו, בקיצור, דומה למה שראינו באל קלפאטה ממרפסת תיירים שאליה הגענו באיזי עם אוטובוס ממוזג. למה בכל זה לא פרצנו בבכי על הדרך הארוכה שעשינו לראות את זה שוב? כי לא היתה מרפסת תיירים (לעומת תיירים שהיו בהמוניהם), בה מרגישים קצת כמו בגן חיות, לעומת כאן שזה כאילו רואים את החיה בטבע. או משהו כזה. תלוי מה וכמה עישנתם. וממי קניתם את החומר.
ארגנו תיק-תק את האוהל ואוכל ראשוני, עשוי מעשבים וחרקים שליקטנו (מרק פסטה של קנור). שני הספיקה לשרוף את הסיר ששרד את הטיולים של גל מאז הצבא, הכל בגלל שעבדה לפי ההוראות על השקית של המרק למרות שידוע כי לקמפינג, כמו למועדון קרב, חוקים משלו.. גל יצא לעוד שעה וחצי בהמשך המסלול לקטע בו נמצאים ממש מעל הקרחון (כן, אנחנו יודעים שאמרנו שגם הקמפינג נמצא בדיוק מעל הקרחון, אבל זה קרחון גדול ויש הרבה מקום מעליו – בתמצית, בעיות של עודף אנרגיה), וחזר מחוייך עם תמונות יפות (הסתדר לו הפעם, המאנייק). שני נשארה להחליף פלסטרים ברגליים וללטף את הברכיים.
למודי נסיון משינה ליד קרחון, התכוננו לרוח וטמפרטורות מקפיאות אבל התבדינו. היה פשוט נעים. כמעט ולא הוצאנו את הבגדים החמים והתפנקנו בחוויות חדשות לנו (ולעולים מחבר העמים) – איוורור כפות הרגליים בסנדלים בלי גרביים ומילוי מים שלא כלל איבוד תחושה בכפות הידיים.
לסיכום נקודות האור המרכזיות של היום: (1) למרות הרוח, כמעט ועמדנו בזמנים שתוארו במפה שקיבלנו, מה שאומר שהזמנים בה מתאימים לקצב שלנו (ושל טיול בית גיל הזהב); (2) היינו ונשארנו יבשים לכל אורך היום והלילה. ציפינו להרבה יותר גרוע ורטוב וסמכנו על פטגוניה שתשמור על המוניטין.
***
המשך יבוא...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה