טורס דל פיינה – מסכם מסלול טרקים (2)

***

היום השני

אם יש משהו שנוא בטרקים, זה לחזור על מסלול שכבר עשית, בכיוון ההפוך. זה פשוט מרגיש כמו מנהלות  מיותרות. היום השני התחיל ככה, בהליכה ארוכה מאוד שתחילתה היתה לחזור את כללללללללללל הקטע שעשינו ביום הקודם + סטייה קלה מהדרך לתצפית על הקרחון ממולו. כי מעליו (ואז עוד קצת מעליו) זה לא מספיק. חשוב מאוד לראות אותו גם ממול. האמת, היה שווה.

אז יום קודם היה עלייה אחת מתמשכת (עם כמה ירידות), כנגד הרוח והיום התחיל כירידה אחת מתמשכת (עם כמה עליות), כשרוח הפנים מאתמול שדפקה אותנו בעליות, נעלמה היום ולכן לא היתה שם לסייע לנו בירידות. הדבר המעניין (מרתק ממש) בלעשות את אותה הדרך בחזרה, היא שאתה שם לב כמה ואיך הספקת לעלות יום קודם... אחרי 3 שעות של ירידה הגענו לדרך אבנים בגודל כדורגל והגענו למסקנה שככל הנראה, בתחילת היום הקודם היינו עסוקים מדי ברוח בשביל לשים לב שאנחנו הולכים בה. את התובנה הזאת קיבלנו באדיבות הברכיים שלנו. אלה שעוד נשארו להם ברכיים לדדות עליהן קיבלו את זה דרך הקרסוליים.

עייפים וכאובים הגענו לנקודת ההתחלה של אתמול והתיישבנו להפסקה. אצל שנינו (באופן שווה לגמרי!)  חילחל ספק לגבי המשך היום ומחשבות זימה על הקמפניג שנמצא שם. חצי שעה מאוחר יותר אחרי חצי נקניק, חצי בגט, חצי שקית של חצי פלפל אדום חתוך לחצאים וטורקי קטן אחד שלם ואנחנו מאופסים. מאופסים מספיק כדי לשאול את הריינג'ר כמה ארוכה הדרך שעוד מחכה לנו והאם היא מישורית. הריינג'ר לא מתבלבל ואומר -  flat. Patagonia plat. אנחנו עושים את עצמנו מבינים, מתרכזים במילה flat ויוצאים לדרך שאמורה לקחת עוד כשעתיים וחצי.

לאלה מכם ששרויים במתח אדיר נספר כבר שהדרך היתה מישורית כמו שליברמן לא גזען. ככה, בדרך הקשה, למדנו שעבור מקומי שגדל בשמורת הטורס דל פיינה המאוכלסת בהרים שמתנשאים לגובה שמאפשר להם לעשות נעים לשמש, המושג "מישורי" הוא שונה מאד מזה של שני ילדים שגדלו באיזור השרון ונהיה להם נעים כל פעם בנסיעה לירושלים או כשהם רואים את הכרמל. עם כל גבעה שהפכה לרכס הרים קטן חשבנו על השיר "כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?" ורצינו לחזור לריינג'ר החביב ולשיר לו, רק עם המילה "מישור".

אבל! מהר מאוד שכחנו מהמישור שהתעקם לו, כי השמיים נפתחו ומזג האויר נעשה מאד נעים. התחלנו את הדרך הזאת בואדי וכשיצאנו ממנו ההליכה המשיכה לאורך רכס ההרים של הטורוסים והמראות היו מדהימים. שוב, הגשם האנכי לו ציפינו נתן לנו עוד כמה שעות של חסד והקטע הזה היה אחד מקטעי ההליכה היותר יפים בטרק.

בדרך נתקלנו בחיות משוטטות... – שמעו קטע:

זוג סתם ישראלים פוגש זוג צ'וואחים ישראלים בטרק בפטגוניה.

צ'וואחים: "תגידו בקמפינג הקרוב חייבים לשלם?"

סתם: "כן, הוא בתשלום."

צ'ווחים: "ואין מצב לישון בלי לשלם?"

סתם: "אבל הוא בתשלום".

נסיון חליבה ראשון...

צ'וואחים: "כן, אבל יש לנו בדיוק כסף בשביל לקחת את המעבורת חזרה וזהו."

סתם: ????????? (? = מבטים משתאים)

צ'וואחים: "אנחנו פשוט לחוצים להגיע בשביל לתפוס את המעבורת על הבוקר אחרת לא נגיע לטיסה. הגענו היום מהטורוסים." (שיהיה ברור: הם עשו ביום מסלול שעושים ביום וחצי קשים, כשבאמצע יש טיפוס צדדי לנקודת תצפית הכי היפה בכל המסלול, עליה הם ככל הנראה ויתרו)

סתם: ???????????????????

צ'וואחים: "רגע מאיפה הגעתם? עברתם בכניסה לפארק איפה שכביכול משלמים?"

סתם: "כביכול?"

צ'וואחים: "בתכל'ס. פשוט חלק מהישראלים מתחמקים מתשלום". (שיהיה ברור 2: בכניסה לפארק האוטובוסים עוצרים ומחכים שהאנשים ירדו, ייכנסו לצריף בו משלמים משהו שווה ערך ל- 15 ש"ח ויחזרו לאוטובוס. אף אחד לא באמת בודק אם אכן שילמת. הבנו את זה רק אחרי השיחה הזאת, הם ועוד מלא ישראלים הבינו את זה לפניה...).

סתם: ????????????????????????????????????

נסיון חליבה שני...

צ'וואחים: "וואאאאי איזה צ'וואחים יצאנו עם הכסף, מה נעשה? איפה נישן? פשוט נגמר לנו כל הכסף הצ'יליאני כי אנחנו עוזבים פה, אז אין לנו מספיק"

סתם (בלב): אתם חושבים??? WTF??? ההורים שלכם קרובי משפחה, נכון???

סתם (בקול רם): "דברו עם הפקחים המקומיים בכניסה לקמפינג, תבקשו מהם לישון בכל זאת".

סתם (שוב בלב): או שתשלמו ולמחרת תשחו במקום לקחת את המעבורת.

צ'וואחים: "כן? ואתם חושבים שזה יהיה בסדר? וואי, מה נעשה?"

סתם: "נראה לנו שכן, תנסו"

סתם (בלב): מקסימום, הרי בקמפינג רק "כביכול" משלמים, אז כנראה שתישנו שם ובכל זאת תגיעו למעבורת בבוקר בשלום ואח"כ גם תכתבו על זה המלצה ב"למטייל".

נסיון חליבה שלישי...

צ'וואחים: "וואאאאאי, עוד כמה יש לנו ללכת, ואנחנו גמורים. איך יצאנו צ'וואחים עם הכסף. אולי נמצא שם מישהו שילווה לנו. לכם אין בעיה עם הכסף פה?"

סתם: "אנחנו גם על הקשקש. יש לנו בדיוק בשביל לסיים את הטרק, כי מעכשיו כל הקמפינג בתשלום".

סתם (בלב): כן זה, וגם עוד קצת כסף לגיבוי אם נעבור לישון בבקתות (שעולות הון ללילה), וגם אם נעבור לאכול בבקתות (שזה עולה עוד יותר), וגם אם נעבור, באופן כללי, לגור בארגנטינה לפרבר הכי עשיר בבואנוס – גם לזה יש לנו כסף. אבל איך אומרים? אנחנו "כביכול" היינו נותנים לכם כסף ללילה אם בתכל'ס היינו מאמינים למילה שיוצאת לכם מהפה, או חולמים שלא "תסתדרו".

נסיון חליבה רביעי...

צ'וואחים: "כן? וואאאאאי כי לנו אין כלום. איך יצאנו צ'ווחים עם הכסף. מה נעשה?"

סתם (בלב): אחינו (המאומץ. שלא גדל איתנו מעולם), יצאתם צ'וואחים גם בלי קשר לכסף.

סתם (בקול): "יאללה בהצלחה, יהיה בסדר. אה כן, אם זה עוזר מכאן הדרך לגמרי מישורית".

הגענו לקמפינג גאים בעצמנו (ובשני) שהחלטנו בכל זאת להמשיך. שוב ברכנו את ברכת: "שנתת לנו להתארגן בקמפינג יבשים" והוספנו: "שלא עירבבת רוח בגשם" וקינחנו בברכת: "אלוהים, איזה מזג אויר מפנק ונוף לפנים" - אמן. מיד אח"כ עשינו את ריקוד ה"חמסה-חמסה-שוםבצל" ולא דיברנו יותר על מזג האוויר.

מהר מאד אנחנו מגלים שיש לנו כבר סדר התארגנות קבוע בקמפנינג – מקימים את האוהל יחד ואז גל פונה להכין אוכל (תקרית שריפת הסיר מהלילה הקודם נבעה מהעובדה שלא עמדנו בסדר הזה ונתנו לשני להתעסק עם אש בסוף יום הליכה מתישה) ושני פונה לסדר את פנים האוהל: לפרוש מזרונים, לפחות שק"שים, לשבור לגל את משקפי השמש. כאלה דברים. טיפ לחיים: אם אתם לא חובשים את משקפי השמש, תכניסו אותם לתיק. אם החלטתם לתלות אותם על התיק, אז כשאתם מניחים אותו, אל תניחו אותו עליהם. בעיקר לא אם הוא שוקל יותר מ- 20 ק"ג. אחרת מישהו (בלי שמות) יכול להישען לכם על התיק ולשבור אותם.

למרות ההבטחה לקמפינג מלא יתושים,הם "כמעט ולא היו מורגשים" (גרסתו של מי שאיבד תחושה בקצוות הגוף מאז נכנס לאגם קר מדי) ו"מורגשים, לא מחובבים, אך לא נוראיים" (גרסתה של זאת שמרגישה כשאלפקה נופחת בראש גבעה מרוחקת). גם הלילה הקור לא הגיע ואיווררנו את אצבעות הרגליים.

(לאלה שקשה להם עם הדימוי – ליטל – תתמודדי. לפחות הפעם חסכנו ממך תמונה. וזה לא שאין לנו).

***

המשך יבוא...