הצד שלו
כמו רוב הדברים בטיול הויאריקה טרוורס לא היה בתכנון. למה לצאת לטרק סביב הר שיומיים קודם טיפסת עליו?
כמו רוב הדברים הרעים בטיול לשלב ההכנה והתכנון של הטרק היה חלק קטן מהטרק עצמו, אבל חלק חשוב – הוא זה שאיפשר, רק בקושי, להמשיך כשמצב העניינים התחרבן.
כמו חלק מהחוויות בטיול לא הייתי מוותר על הקטע הרע שנכנסנו אליו אבל בחיים לא הייתי חוזר עליו. אל הקטע הטוב הייתי חוזר שוב ושוב.
וכמו תמיד, בין שהכל התחרבן או בין שהנוף היה מהמם – החברה עשתה את כל ההבדל.
למתקשים, שלא הלכו לבדוק ביוטיוב בפעם הקודמת, הנה קישור שיסייע להבנת חלק מהפוסט:
***
יום הכנות – "יום אחד היה מזג אוויר"
הויאריקה טרוורס הוא טרק של כמה ימים. בין שלושה לחמישה, תלוי במסלול שבוחרים, שעובר דרך הפארק הלאומי עם השם המפתיע: ויאריקה. הפארק מאופיין במספר הרי געש מושלגים ומתחתם עמקים ירוקים ואגמים שניזונים ממי השלגים שמפשירים.
כאמור (בהקדמה – לא קראתם בעיון?), לא תכננו לצאת לטרק אבל במהלך השהות בברילוצ'ה הכרנו את אופיר ויצא לנו לנסוע יחד לפוקון. אל אופיר הצטרף עופר, חבר שלו מהבית, והם תכננו לפגוש בפוקון את אייל, חבר שלהם מהטיול. אייל כבר חיכה להם שם בשביל לעשות את הטרק. מהר מאוד התחברנו וכולם הרגישו בבית. שני החליטה לוותר על התענוג של טרק קשה נוסף ושמחה לכמה ימי מנוחה נוספים בשביל הבוהן ולי קצת היו קוצים בתחת, אז הצטרפתי אליהם לטרק.
כשהגענו לפוקון המסלול עוד היה סגור, כי בקטע מסויים שלו חוצים נחלים שבחורף מתכסים בשלג. באותו השלב השלגים עדיין לא נמסו מספיק ואנשי רשות השמורות הצ'יליאנית לא פתחו את המסלול כי המצב היה כזה שאפשר היה לעבור מעל נחל בלי לדעת שהוא שם ופשוט ליפול אליו דרך השלג. בהתחלה כשאמרו לנו את זה הייתה באוויר תחושת זלזול, אבל כשהגענו לאיזור וראינו את קטעי השלג ומתחתם מערה שבה זורם הנחל שמחנו שחיכינו לפתיחת המסלול.
בנוסף חלק מהמסלול עובר בקטעי שלג בהם לא ניתן לזהות מסלול בלי סימון של מוטות במבוק כל מאה-מאתיים מטרים. גם בעניין הזה היתה איזו תחושת זלזול באוויר (כי יש לנו מפה, ג'י-פי-אס באייפון ומצפן). בדיעבד, גם בעניין הזה, התברר שבלי סימון השביל לא ברור איפה היינו מסיימים את היום הראשון (אם בכלל) ואיך היינו מוצאים את הדרך חזרה.
את היום שלפני היציאה הקדשנו לשכור ציוד: אוהל, גייטורז (תכל'ס, רק אני שכרתי אותן. תכל'ס שכרתי חותלות שהתאימו יותר לג'אז מאשר לטרק והן נקרעו מהר מאוד. תכל'ס, יש סיבה שקוראים להן גיי-טורס..) ומקלות (לא הצלחנו למצוא והשתמשנו בערבוביה של מקלות שהיו לנו ובמבוקים שמצאנו בדרך). בנוסף, לאור העובדה שהיינו ארבעה בנים שיוצאים לטרק של שלושה ימים, הצטיידנו לאוכל לשלושה שבועות. בגדול, העמסנו חצי סופר מרקט – הרעיון היה להשמין במהלך הטרק. בהוסטל חילקנו את האוכל לשקיות לפי ארוחות ואת הצ'וקולוקים (אנרגיה, אנרגיה וסוכר) לפי אנשים (סיפור מהתחת ההכנות האלו לטרקים) והתחלנו להעמיס את התיקים. היה לא קל. גם להעמיס וגם התיק.
התחזית ליום הראשון דיברה על "שאוורז" (מלשון מקלחת באנגלית. כינוי מעצבן לגשם מעצבן), ביום השני אמור היה להיות מזג אויר טוב וביום השלישי חצי יום יפה ובחצי השני...חוזרת המקלחת. את כל הציוד שבתיק ארזנו בשקיות אשפה כפולות, נגד המקלחת. עופר ואני גם יצאנו עם כיסוי תרמיל...נגד קרינה רדיואקטיבית.
על ארוחת הערב שלפני הטרק לא טרחנו, רק סידרנו ושטפנו כלים, לשאר דאגה שני (כדורי בשר ואורז – ארוחה מטורפת). את האריזות סיימנו בשעה מאוחרת מאד, לרווחת השוויצרית שישנה עם כולנו באותו החדר. אחרי האריזות, אופיר ועופר עוד נשארו קצת ערים בשביל לדקור נקודות בג'י-פי-אס. טיפ מאחיך – דקור נקודות בג'יפיאס כשאתה ער..
***
יום ראשון לטרק – "פתאום הבחנתי לב בזקנה...לא חשדתי...מה אני חשדניסט?"
התעוררנו מוקדם (אלא מה? שמעתם פעם על טרק שמתחיל מאוחר?), ארוחת בוקר פלוס סנדוויצ'ים בחסות שני והופ לטנדר של חברוס מסוכנות הטיולים שנותן לנו טרמפ לתחילת המסלול. כרגיל פה, הדרך היתה מחורבנת ופירקה את הרכב של חברוס, אבל הוא רגיל ואנחנו מחייכים, אז הכל טוב.
כבר כשיצאנו היה טפטוף במקלחת. כעבור ארבעים וחמש דקות הגענו לחווה ממנה יוצאים, התארגנו על הציוד ונתנו בצילום יציאה.
הטפטוף שליווה אותנו בבוקר כמעט ונפסק, במקומו התלווה אלינו צל של קיר ערפל לבן. קיווינו להקדים אותו - העיקר שלא יסתיר את הנוף. מפגרים אבל אופטימיים...
את הדרך מהחווה לכיוון המסלול הראה לנו עובד חווה מקומי שברך כל אחד מאיתנו בטפיחה על השכם ובקריאה בעברית: "שאלוהים יהיה איתך" – הוא כנראה ידע משהו שאנחנו לא ידענו. קיבלנו ממנו גם עיצה לדרך: "ביציאה מהיער..." - בו היינו אמורים לצעוד בשעה וחצי הראשונות – " אם יתפוס אתכם הערפל תשקלו לפתוח את האוהל ולהמתין שיעבור. קשה לזהות בערפל את המסלול". סבבה גבר, יש לנו ג'י-פי-אס באייפון.
במחצית הדרך לתוך היער הטפטוף השיג אותנו וגם התחזק. אין בעיה, הכל בשקיות ויש לנו מעילי גשם - שלפנו והמשכנו. החותלות הגבריות שלי קצת הגנו עלי מכמויות המים שהעצים והשיחים הנמוכים בדרך הפילו עלינו, אז קיבלתי את הכבוד להוביל. הבעיה היתה שהעצים והשיחים טרחו לצמוח מעל גובה הברך וככה יצא שעד שיצאנו מהיער היינו כולנו רטובים לגמרי בכל החלק הקדמי של הגוף. כלומר, כולנו למעט עופר שהמכנסי שקר כלשהוא שלו סירבו לספוג מים עד סוף הטרק. והיו מים. לדוד המלך.כשיצאנו מהיער, גילינו שגם קיר הערפל השיג אותנו, אבל ראינו את המסלול אז החלטנו להמשיך.
קטע המסלול הזה מרהיב, רובו המכריע עובר דרך שלג וישנן מספר תצפיות מדהימות של הרי הגעש מסביב. באופן כללי, נשקף נוף הרים מנוקדים בגומות שלג. מהפנט. כך לפחות מספרים. לנו אין מושג. לא ראינו כלום מהקטע הזה. אם מישהו שקורא את הבלוג עשה את הטרק ויש לו תמונות אשמח אם ישלח לי. הערפל שהשיג אותנו, מהר מאוד סגר עלינו ומה שנשאר לנו היה להצטלם עם השלטים בנקודות התצפית.
לא נורא, ידענו שיש לנו סדר גודל של ארבע שעות הליכה עד ללגונה, שם נמצא איזור הקמפינג והמורל היה גבוה. עצרנו לטובת הפסקת סוכר, בדקנו את המיקום שלנו במפה ועוד דיברנו וצחקנו בינינו.
"עכשיו זה המתח. הנה המתח. מתח"
הראות לאט לאט הצטמצמה לסדר גודל של עשרים-שלושים מטר קדימה. מזל שחיכינו לפתיחת המסלול כך שקטעי היו מסומנים במוטות במבוק שהופיעו כל בערך חמישים-מאה מטרים – לא בטווח ראיה שלנו. באמת למזלנו, חלפנו בדרך שלושה מטיילים שעשו את המסלול בכיוון ההפוך ויכלנו לעקוב אחרי עקבות הבוץ שהם השאירו בשלג, בין מוט למוט. ועדיין,פעמים רבות נאלצנו לעצור ולחפש לאן נעלם לנו השביל. עם הערפל התחזק גם הגשם. למעשה, הלכנו בתוך ענן ובכלל לא בטוח שזה היה ממש גשם אלא יותר טיפות המים שבתוך הענן שפלשנו אליו.עם התחזקות הגשם התחילה להתחזק גם הרוח. זה התחיל במשבים חולפים ובהמשך הפך לרוח קבועה. וחזקה. מאוד. חזקה ברמה כזאת שבלי מקלות ההליכה חציית מדרונות השלג הייתה מאוד לא נעימה (פשוט, עם המקלות היה לנו ממש נעים). תופעה נוספת של רוח חזקה בגשם, היא גשם מאוזן, כזה שמגיע מהצד.
גשם, גילינו, זה דבר אחד - אבל לזה היינו מוכנים. רוח זה דבר אחר - אבל איתו יכולנו להתמודד. הצירוף של גשם ורוח יחד זאת פשוט חתיכת בעיה שלא היינו ערוכים אליה. במבט לאחור זה נראה קצת כמו שיעור חינוך מיני בחטיבת ביניים – הדרך הטובה ביותר להיערך לזה, היא הימנעות.
ליד התצפית - שהייתה אמורה להיות ההיי-לייט של היום - ניהלנו שיחה קצרה בשאלה, האם לעצור ולפתוח אוהל ולחכות שהענן והרוחות יחלפו אותנו, או להמשיך. החלטנו שכיוון שכל האיזור כולו חשוף לרוח ולגשם, לא בטוח שבכלל נצליח לפתוח את האוהלים, מה גם שלא היה ברור כמה מהר יחלוף מזג האויר הזה ולא רצינו להתקע בנקודה זו – ממשיכים.
מהנקודה הזאת ועד סוף אותו היום הטרק שינה אווירה. העצירות להחזרת אנרגיה, או לפתיחת מפה נעלמו, כי פשוט היה קר מדי לעמוד. גם הדיבורים בינינו התמעטו והתרכזו רק בחיפוש המשך השביל, שהפך קשה וקשה.אחרי שחזרנו והשוונו תמונות, גם גילינו שכאן גם צולמה התמונה האחרונה למסלול של אותו היום, למרות שבכללי היינו ארבעה חבר'ה, לכולנו היו מצלמות וכל הזמן צילמנו, את עצמנו ואחד את השני. לעומת הירידה בכל סימני החיים הנ"ל, קצב ההליכה דווקא עלה, או כמו שאייל אמר: "קור לא גורם לך ללכת יותר מהר, הוא גורם לך לרוץ".
בקטע מסויים וקטנטן (כ- 3 מטרים) של השביל התחזקה הרוח וכולנו הפסדנו בקרב על שמירת הרגליים יבשות. מסיבה לא ברורה, דווקא בקטע הזה המים נזלו לכולנו לתוך הנעליים והקפיאו לנו את האצבעות ככה שפשוט לא הרגשנו אותן. עכשיו, זה היופי בגורטקס, הוא עובד לשני הכיוונים – הוא מונע ממים להיכנס, אבל אם הם נכנסים הוא גם מונע מהם לצאת. אצלי היה למים גם אפקט חיובי,הם איפשרו לכף הרגל להחליק קצת יותר בתוך הנעל והכאבים מהיבלות מהנעליים החדשות קצת פחתו.
בעיה אחרת היתה כפות הידייים שהיו חשופות. עצרנו ושמנו כפפות. הכפפות שלי לא היו אטומות למים והצירוף של רוח ורטיבות רק החריף את הקור באצבעות. אז הורדתי את הכפפות והתחלתי לאגרף את האצבעות על מנת להזרים דם, אבל גם זה לא עזר. ככה מצאתי את עצמי דוחף את האצבעות לפה, נושף עליהן אוויר חם ומלקק אותן (כשאתה במצב הזה, אתה מאתר את האזורים החמים בגוף). זה בקושי עזר וכשניסיתי לגעת עם האצבעות בפנים, פשוט לא הרגשתי אותן. התחיל להתגנב לליבי החשש שאם זה ממשיך, אחת, או יותר, לא ישרדו, אז ביקשתי כפפות יותר יבשות כדי להתאושש. אופיר התנדב לתת לי את שלו והן באמת קצת ככה שלפחות יכלתי להמשיך להחזיק את המקלות.
כל זה היה תוך כדי ספק-הליכה ספק-ריצה , כשאין לנו מושג איפה אנחנו על המסלול וכמה זמן עוד יש לנו עד ללגונה. המשכנו בהליכה, מטפסים לנצח לעבר רכס הרים ומתדרדרים בצידו השני.
הביצור האחרון שעוד החזקנו כנגד הרוח, הגשם והקור - מעילי הגשם - נפל גם הוא ומים פשוט חדרו אותם, אחרי שהם כנראה הגיעו לגבול העליון של היכולת שלהם למנוע ממים מלהכנס. היינו ספוגים לגמרי והרוח לא עשתה, אפילו לשניה, סימן שהיא נחלשת.
בשלב כלשהו לא היתה ברירה, נשברנו ועצרנו להשתין – משימה לא פשוטה בכלל, שגם עליה מזמן ויתרנו, כי זה דרש מאיתנו, בין השאר, פעולות מוטוריקה עדינה (בעייתי כשאתה לא מרגיש את האצבעות), וגם לעצור. ולקפוא. לפחות ככה נמצא עוד אזור חם בגוף... חיממתי את האצבעות עוד קצת...
בשלב כלשהו בסוף איזו ירידה לא ידועה, בערך עשרים מטר לפנינו, הופיע מבעד לערפל גוש כתום. מישהו ממלמל: "אני רואה אוהל". שניה אח"כ עופר ממלמל "נראה לי שיש פה אגם".
הבטנו לימיננו ובמרחק כמה מטרים (באמת. כמה מטרים) מאיתנו התגלו לנו כמה מטרים של מים שנבלעו בקיר ערפל סמיך. על פי הזמן שעבר מתחילת המסלול באמת היינו אמורים כבר להגיע לאיזור הקמפינג ליד הלגונה. על פי הקור ומצבנו הפיזי הוחלט באופן חד משמעי שזאת הלגונה וכאן ממש ליד האוהל שכבר עמד זה היה באופן חד משמעי אתר הקמפינג שאליו כיוונו. לאף לא הפריע שבמפה אתר הקמפינג הוא בצדו השני של האגם. צעקנו בשמחה כמו מטומטמים: "אגם, אגם, יש כאן אגם". דיברנו מוזר, פשוט כי קפאו לנו השפתיים ותודות לכך באמת נשמענו כמו מטומטמים.
סיור קצר באיזור, בחרנו נקודה מעט מוסתרת מהרוח מתחת לגבעונת עם כמה עצים והתחלנו להעמיד את האוהלים. גם מהגשם סוף סוף נפטרנו, כיוון שלא כמונו, הענן לא צלח את קו הרכס. השקיות הכפולות וכיסויי התיקים עשו את העבודה וכמעט הכל היה יבש בתיקים. גם הקרינה הרדיואקטיבית לא חדרה.
כל מיני תופעות קור המשיכו ללוות אותנו, כמו אייל שביקש שאני אקשור את כיסוי הגשם למוטות האוהל כי הוא פשוט לא מצליח כבר כמה דקות, או אופיר שביקשנו ממנו "שאקל" ואחרי שתי דקות עדיין לא הצליח לנתק אותו מהכבל אליו היה קשור. מיומנות ידיים עדינה הייתה פשוט מחוץ לתחום.
השעה הייתה בערך שלוש, מה שאומר שההליכה לקחה לנו כשש שעות. מיהרנו להחליף בגדים ולהכין מרק מהיר עם קצת לחם. את כפות הידיים והרגליים הצמדנו למרגלות הגזיות. מיד אחרי פרשנו לישון שעתיים. כשקמנו לא האמנו, מעט כחול בצבץ בשמיים. קטע המים שראינו התרחב לאגם כחול וגדול עם התרחקות הערפל והבנו שאכן הגענו ללגונה אזול (הלגונה הכחולה). הנוף שסוף סוף התגלה אכן היה מדהים.
הכנו ארוחת ערב. הצטערנו על הנוף בדרך שפיספסנו אבל הסכמנו שעדיף שנשתוק כי הרבה מזל היה מעורב בהגעה של ארבעתנו, שלמים ובריאים (עם כל האצבעות), לסוף היום הזה. סיכמנו שכעת, יבשים ומוגנים יותר, ליד האוהלים, אנחנו שמחים על החוויה שהיתה שווה את הנוף.
***
יום שנ לטרק – "מטייל. מטייל. מבסוט, מטייל, נהנה מהטיול.כיף לי. ממש כיף לי בטיול"
שכבתי ער שעה, לפני שקמתי בעקבות אייל ויצאתי מחוץ לאוהל. שמעתי את הרוח בחוץ ולא רציתי לצאת ולגלות יום נוסף כמו אתמול. יצאתי מהאוהל לגלות שמיים כחולים ללא ענן באופק ושמש שלאט לאט עולה. חייכנו באושר. בדיוק כמו בתחזית. נמרחנו עם ארוחת הבוקר וצחקנו שוב על היום המטורף שהיה. כל הדברים שנתלו מסביבינו רטובים, כולל תיקים ונעליים, התייבשו. טוב נו, כמעט התייבשו. יצאנו באיחור אופנתי ליום, שבסיומו סיכמנו כולנו שגם הוא כמו הקודם לא משהו שמישהו מאתנו נתקל בו לפני. הפעם, לטובה.
הנוף שליווה אותנו לכל אורך כל היום, היה מדהים. החלק המהנה ביותר היה שבבערך כל שעתים הוא השתנה לחלוטין - מלגונה כחולה, דרך איזור סלעים וולקניים שחורים, ואחריו עמק רחב עם נחל במרכזו. כל זה מוקף הרי געש מושלגים. אח"כ התגלצ'נו במדרון שלג שהוביל אותנו לקטע מדברי עם גווני אדום.
חציית רכס הרים נוסף סימנה את סיומו של המדבר (ואת הקצה של צ'ילה – הגענו לגבול עם ארגנטינה) שפינה מקומו לאיזור ירוק מנוקד בנחלים ומפלים שפשוט בקעו מהסלע ואגמים קטנים. כל זה בתוספת צמחייה שהלכה וגבהה. סיימנו בירידה דרך יער, דומה לזה שדרכו התחלנו ביום הראשון, בשביל להגיע - איך לא - ללגונה מוקפת צוקים.
מזג האוויר היה גם כן מעולה. שמשי ונעים. עצרנו הרבה, שתינו תה, טחנו עוגיות ושטויות, צחקנו המון וגם פינקנו בעצירה להתבוננות פנימית (חרבנו בזמן שאופיר רץ אחורה כי גילה שאיבד את המצלמה. הוא מצא אותה במדרון השלג שבו התגלצ'נו).
אה כן, והיינו כמעט לבד. במהלך כל ימי הטרק כמעט ולא פגשנו מטיילים (חוץ מאיטלקי מטורף שיצא למסלול לבד עם מה שנראה כמו כסוג של סוודר סופח מים במיוחד?!). המרחבים היו ריקים לגמרי מכל סימן של אדם או יישוב.
את הקמפינג עשינו על חופה של הלגונה שהיה עשוי חול חוף נעים. הלגוה לעומתו לא היתה נעימה, היא הייתה קפואה. אבל אין מה לעשות, כמיטב המסורת הייתי חייב להכנס, הפעם יחד עם אייל והמצלמה העמידה במים שלו. אופיר ועופר נשברו גם הם והצטרפו. (הערה משני – זה קצת נשמע גיי כל הקטע הזה. התמונות לא מסייעות לאף אחד מכם בנושא). העמדנו את האוהלים וארגנו עוד ארוחת ערב מפנקת. כמו אתמול גם הפעם התלוותה להכל מוזיקה מהMP3 (נפלאות הטכנולוגיה) והרמקולים. היה יום מהסרטים.
***
יום שלישי לטרק – "ואני מדריך עליו ומדריך ומדריך ומדריך"
בניגוד ליום השני שבו צילמנו בלי הפסקה ביום השלישי כמעט ולא עצרנו לתמונות. הנוף היה יפה אבל לא השתווה ליום האתמול. שלוש שעות וקצת הביאו אותנו לסוף המסלול. בגדול, יום מנהלות. התחזית שוב פגעה בול. בבוקר בהיר ולקראת הצהריים... מקלחות.
נעמדנו לתמונת סיום והרמנו אצבע לטרמפ עד לתחנת האוטובוס חזרה לפוקון. כמעט מיד עצר לנו ג'יפ מפנק, אבל הנהג לא הכיר את תחנת האוטובוס אליה רצינו להגיע. רגע לפני ששיחררנו אותו הוא הספיק להוסיף: " אני נוסע לפוקון, לא מכיר כלום בדרך". מה שנקרא "לפנק, לפנק, לפנק". אייל, שתכנן לתפוס אוטובס עוד באותו יום הלאה, ואני עלינו עליו ונמנמנו כל הדרך. כלומר, לא נמנמנו, דאגנו שהגשם התחזק וקיוונו שגם אופיר ועופר כבר בדרך. כשהגענו לפוקון הנהג עוד שאל אותנו לאן כדאי להכנס בעיר. אייל כיוון אותו באדיבות ישירות למרכז המבקרים (הוא מבקר!) שנמצא, ממש במקרה, מאתיים מטר מההוסטל שלנו. 
בהוסטל חיכתה לנו שני עם שאריות ארוחה מקסיקנית שהכינה יום קודם לכל שוהי ההוסטל, שהפכו ללזניה והספיקו לארוחה נוספת של ארבעה חבר'ה רעבים מאוד. בהתחלה עוד היה לא נעים ורצינו לחכות לאופיר ועופר שלא עשו סימני הגעה. אחרי שהתקלחתי ואייל עוד הספיק לדחות ביום את האוטובוס שלו, שני קצת גררה אותנו לאכול כי באמת לא היה לנו מושג מתי הם יגיעו. ככה יצא שאיך שסיימנו לחלק אוכל לצלחות (בעודנו מודאגים עד מאד) ועמדנו להתחיל, הם נכנסו.
אופיר ועופר? הם חיכו בגשם שעה וחצי עד שפיק אפ טנדר הסכים לעצור ולקחת אותם...רק עד תחנת האוטובוס...מאחורה...הוא היה פתוח מאחורה...הגשם התחזק. הם העבירו את הנסיעה צמודים לקבינה כך שהרוח מהנסיעה קצת הסתירה אותם מהגשם.בשמונה אספו את כולנו למעיינות החמים. קשה, קשה.
***
הצד שלה
"הבנים" יצאו לטרק קריעה של 3 ימים ואני נשארתי לבד בעיירה ובהוסטל הטוב בטיול – תענוג! קמתי איתם בבוקר להכין סנדוויצ'ים וביצים קשות ליום הראשון ולעופר נפלט "מאמא עוף". לי נפלט: "תקרא לי עוד פעם "אמא" ותראה מה יקרה לך".
את הימים בעיירה העברתי בשיטוט אינסופי באינטרנט, בהשלמת פוסטים, בשיעור יוגה ובהרמת ארוחת ערב מקסיקנית לכל שוהי ההוסטל (15 איש) יחד עם סאם ומארן (זוג המטיילים שמנהלים את ההוסטל) – שוב, תענוג!
בקשר ליום הראשון (יום אחד היה מזג אוויר) – אז גם לנו בעיירה היה מזג אוויר והגשם לא הפסיק לרדת, אבל איכשהו בהוסטל (איפה שיש 4 קירות שמגנים עליך מהרוח), כשהאח פעלה, זה לא היה נראה כ"כ גרוע. מה גם שקצת שכנעתי את עצמי שזה בטח לא כ"כ גרוע בפארק הלאומי. ככה העברתי את רוב הימים (כמעט) בלי לדאוג.
פוקון – "עליו הייתה מדובקת חללית...עם סקוטש"
כל אחד והמקומות שהוא התחבר אליהם. בדרך כלל זה קשור לחוויות טובות ועוד יותר לאנשים טובים. בפוקון היו לנו את כל אלו. ההוסטל שבו היינו היה הטוב ביותר שבו היינו במהלך הטיול, עד עכשיו. בסה"כ שש עשרה מיטות (שמונה מהן בחדר אחד, מעולה, שחמישתנו היינו בו). את ההוסטל ניהלו זוג של הולנדי וגרמניה צעירים, בעצמם מטיילים, שנעצרו קצת לעבוד, ובעלים הולנדי רגוע שאחרי שטייל בעולם החליט שמכל המקומות הוא רוצה לחיות בפוקון. כמו תמיד הייתה כלבת הבית שהסתובבה בחופשיות.
המעיינות החמים בסוף הטרק היו נהדרים. אמצע הלילה, טפטוף גשם קר ורוח עוד יותר קרה, ואנחנו עוברים לבגדי ים בתוך בקתה שמתוכה יורדות מדרגות ישירות למעיינות חמים. ד"א, רק בישראל הם מסריחים מגופרית. תודות לטיפ מסאם ומארן בהוסטל, הגענו מצויידים באמפנדות ועוגיות.(עם כל הכבוד לשאריות, באנו לפה להשמין).
בוקר למחרת קמנו לצפות במירוץ איש הברזל שנערך בעיירה.
***
זהו, סוף הפוסט הארוך ביקום. מה התירוץ שלי? עשרים ושבע שעות נסיעה באוטובוס וימי גשם בהוסטל. אם שרדתם עד כאן אני מקווה שגם לכם יש תירוץ.
מילה מהבוס - תחזרו לעבוד!
יאללה ביי.
קראתי הכל ונשארתי בחיים!
השבמחקאחד שקרא.
זה אחד הטיולים היפים... אני אשלח לך תמונות שתוכל להגיד שצילמת בעצמך!
השבמחק