אל צ'אלטן - טרק הפיץ רוי

לאל צ'אלטן הגענו במזג אוויר מפנק ומזמין – רוחות עזות וגשם. עכשיו שמדברים על רוחות עזות, לא מדובר על כאלה שמקפלות את המטריה, אלא על כאלה שמקפלות את הצלעות וכמה איברים פנימיים. ידענו שמזג האוויר באזור הוא הפכפך אז לא נתנו לזה להפריע לאופטימיות שלנו שאמרה לנו שמחר (ומחרתיים וביום שאח"כ) יהיה מזג אוויר מקסים שיאפשר לנו לצאת לטרק שתכננו. אז שמנו מעילי רוח ויצאנו למשרד של הפארק הלאומי כדי לשאול שאלות. גולת הכותרת של הטרק הוא הר ה"פיץ רוי" (פירוש השם: ההר המעשן, או משהו אחר שמרמז על זה שהוא תמיד מכוסה עננים ולכן לעולם לא תראו אותו, מלבד בתמונות שלא אתם צילמתם). אחת השאלות ששאלנו במשרד הפארק הלאומי היתה באיזה כיוון כדאי לנו לעשות את הטרק, בהתחשב במזג האוויר. רצינו לוודא שנעלה לראות את ההר ביום שאכן אפשר לראות אותו. קיבלנו עצה ויישמנו – מתחילים מהכיוון השני, זה שרק בסופו מגיעים להר.

אחרי שחזרנו להוסטל שני התחלתה ונכנסה לשארית הערב למיטה עם ספר מחורבן שהיא מצאה בספריה של ההוסטל.

***

אל צ'אלטן היא עיירה של כ- 500 אנשים (300 מתוכם ישראלים) שממוקמת ממש בתוך הפארק הלאומי. המשמעות העיקרית היא שאפשר לצאת לטרקים ישירות מהעיירה. פשוט ככה, הולכים ברחוב הראשי, הולכים-הולכים-הולכים, עד שמתחילה דרך עפר ואתה נמצא בתוך יער שהוא תחילת הטרק. קמנו מוקדם בבוקר, ארזנו תיק ויצאנו לדרך.

היום הראשון כלל הליכה מאד יפה בין הרים ירוקים ומושלגים (יחד).

 בסופו הגענו לקמפינג כדי לגלות שהשלטים שמבקשים לא לזרוק זבל כתובים בשלושת השפות המדוברות בעולם – ספרדית, אנגלית ועברית. כן, הם מצאו לנכון לכתוב את השלט הזה בעברית, מה שגורם לנו לתהות שאולי סיפורי הזוועה ששמענו על הישראלים באל צ'אלטן (מטנפים את הפארק בלי חשבון) הם נכונים. חיפשנו מקום נחמד ורחוק מישראלים להקים את האוהל וגילינו שאנחנו כנראה הישראלים היחידים במחנה. אחלה. ישראלים לא היו במחנה, אבל מטפסי הרים בהמונים כן. האזור הוא גן עדן למטפס המצוי והלא שפוי – הוא מלא בהרי ענק שאפשר לטפס עליהם. הוא, כמובן, גם מלא ברוחות ענק שיכולות להטיח אותך בהר ולשבור לך צלע (במקרה הטוב).

אחרי שהרגענו את הבטן עם מרק, שקלנו לקפוץ ללגונה שאמורה להיות מרחק 10 דקות מהמחנה, כדי לחסוך לנו את הזמן בבוקר. התחלנו ללכת והתחיל לרדת עלינו גשם והטמפרטורות התחילו לצנוח. אז עשינו "אחורה פנה" וחזרנו להסתגר באוהל לשארית הערב. אבל לא היינו לבד, היו איתנו כמה וכמה "stay warm" שמיכל שלחה לנו מארה"ב. מדובר בשקיות קטנות ורעילות שאם מנערים אותן ודוחפים לגרביים (למשל..), הן עושות חםםםםם באצבעות. מזל שהיה לנו אותם, הלילה היה קפוא! קפוא-קפוא-קפוא.

***

למחרת בבוקר קפצנו לראות את הלגונה. היא יפה, כמו כל דבר אחר פה. היתה אופציה להמשיך ללכת כשעה לאורך הלגונה, אבל אמרו לנו שהנוף זהה לזה שרואים מהנקודה אליה הגענו. לאור פערי אופי קלים (שני פרקטית וגל לא רוצה להפסיד)(שני עצלנית וגל לא רוצה להפסיד), התפצלנו – שני חזרה למחנה לבלות עם המטפסים וגל המשיך בדרך. הנוף זהה (הנוף מדהים. לא עשית את השעה הנוספת – לא היית בדרום אמריקה).

המשכנו בדרכנו לעבר הפיץ רוי. היום השני היה יום מושלם מבחינת מזג האוויר (לא אם תשאלו את שני, היה לה חם מדי). השמיים היו בהירים והיתה שמש נהדרת. את היום עשינו בנופים דומים לאלה של היום הראשון, רק במרחב יותר פתוח.

בשלב כלשהו הגענו לאיזו לגונה והחלטנו לעשות שם עצירה לארוחת צהרים. בדיעבד אנחנו יודעים שעשינו עצירה בנקודה עם הכי הרבה רוח. קפא לנו התחת! אבל ממש.

לקראת סוף הדרך חצינו יער שעל העצים שלו היו גידולי דשא עגולים שמישהו הפך אותם לפרצופים קריפיים למדי... 

הגענו ושוב קפאנו בלילה. כשאנחנו אומרים קפאנו, אנחנו מתכוונים ששני קפאה. גל פתח חזית נוספת לזאת של המצלמה והודיע (בפעם ה- 42819462198) ששק השינה שלה דפוק, לעומת שק השינה שלו שהוא מעולה ואיך שנכנסים אליו הוא מרתיח אותך ואתה בכלל מזיע גם אם בחוץ מינוס 4 מעלות. החלפנו שק"שים – שני עדיין קפאה, גל עדיין רתח. מסקנה – אין מסקנה. אולי ששני לא טובה במזג אוויר קיצוני (כלומר, מזג אוויר שלא נמצא בטווח של 18-23 צלזיוס).

השמחה שעטפה אותנו במחנה הראשון, כשגילינו שאנחנו הישראלים היחידים בו, מיד התפוגגה, כשגילינו שנצטרך להתאמץ כדי למצוא מקום שהוא לא ליד ישראלים במחנה הזה. מצאנו. זה לא עזר לנו כשהלכנו (גל הלך) למלא מים מהנחל. אחרי שסיים למלא את כל המיכלים שלנו ואיבד 3 אצבעות מהקור, הוא גילה 3 ישראלים במעלה הזרם רוחצים את הכלים המלוכלכים שלהם בנהר, למרות הוראה מפורשת לא לעשות את זה, כדי לא לזהם אותו. אין ברירה, חייבים למלא מחדש, לא לפני שצועקים עליהם. באנגלית – הם לא מזהים את גל כישראלי...

***

היום השלישי הוא ה-יום, בבוקר מטפסים שעה שלמה כדי לראות את הפיץ רוי. ברגע של שיקול דעת רופף התלבטנו לשניה אם להצטרף לגל הישראלים שעולה לראות את ההר בזריחה ומיד החלטנו שאין סיכוי, לאור העניין הזה עם הגל. של הישראלים, עם השני אין מה לעשות, הוא יצטרף בכל שעה. למרות ההחלטה ההגיונית, בערך בשעה 4 בבוקר שני מתעוררת לצעקות: "גרטייייייייייייייייייייי, גרטטטטטטטייייייייייייי". "נששששששמה אני כבר ראיתי את ההר". חברה של גרטי חיפשה אותה ב- 4 בבוקר, כדי לעלות לזריחה והיא חשה שעולמם של שאר דרי המחנה (הישנים!) לא יהיו שלמים אם הם לא ידעו את זה. לאלה מכם שתהו למה גל לא התעורר, התשובה היא: כי הוא התחרש. האוזן שלו הרימה ראש שוב ונסתמה והוא לא שומע כלום. זה מאד כיף. בעיקר לשני. בעיקר כשהיא מדברת איתו והוא מנסה לנחש מה היא אמרה. מאד כיף ובכלל לא עושה חשק לפגוע בו פיזית.

בכל מקרה, בשעה הגיונית יותר בבוקר יצאנו לדרך. עוד לפני שיצאנו שני הודיעה שקפאו לה האצבעות ברגליים (יש איזה עניין איתן לאורך כל הטיול) וגל – סקנדינבי ידוע – הודיע לה שזה יתחמם עם ההליכה. התחלנו ללכת. רבע שעה לתוך ההליכה, כל הגוף חם, האצבעות קפואות, מתחילה לאבד תחושה. עוצרים ומוציאים את ה- stay warm. 10 דקות של חום ואהבה ואנחנו ממשיכים בדרך.

הטיפוס היה קשה, אבל מזג האוויר היה מפנק יותר מיום קודם ולא היה חם. הסיבה שלא היה חם היא, בין השאר, שהיו עננים שהסתירו את השמש. הבעיה עם העננים האלה היא שהם הסתירו גם את ההר. עכשיו, לא מדובר בהר חרמון, מדובר בפאקינג הר גבוה. הייתם מצפים שהוא לפחות יבצבץ. אז לא, הוא לא ביצבץ.

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. הטיפוס היה קשה וכשהגענו לפסגה פגשנו צרפתי חביב וחיובי שאמר שאם נעלה עוד קצת, יש לגונה מאד יפה. בשלב הזה אנחנו כבר מבינים שאת ההר לא נראה היום והטיפוס ללגונה הוא מאד תלול ולא קצר בכלל. שני – בריטית ידועה – מיד מודיעה "זיבי אני מטפסת לשם". גל מודיע לה שהיא מטפסת ומתחילים לעלות. מגיעים ללגונה והיא מאד, מאד יפה. אחת היפות שראינו. אם היינו רואים את ההר מאחוריה, זה היה קרוב למושלם. אבל לא ראינו. משם גל המשיך לטיפוס נוסף לעוד לגונונת ושני נשארה פרקטית (עצלנית) למטה.

ככה זה אמור היה להיראות

ככה זה נראה

כשסיימנו להתפעל מהנוף התחלנו את שארית היום שלנו שכלל ירידה ועוד ירידה. למרות שזה נשמע סבבה – יאללה, כל היום ירידה, נרביץ את זה מהר, דווקא את היום הזה שני סיימה צולעת עקב זיקנה שבאה לידי ביטוי – הפעם – בכאבי ברכיים.

סוף הטרק הוא כמו ההתחלה שלו, הולכים ביער, עד שפתאום הוא הופך לרחוב ראשי ומגיעים ברגל עד ההוסטל.

***

הטרק לפיץ רוי לא היה קשה במיוחד (מלבד הטיפוס והירידה למקום בו אנשים טוענים שנמצא הפיץ רוי, אבל אנחנו לא זכינו לראות), אבל בכ"ז הוא הפך לסמל "זה לא אני, זה אתה" של שני – היא עמדה בהצלחה בטרק והגיעה למסקנה שטרק הבלהות כשמו כן הוא, פשוט טרק בלהות.

***

את הלילה בילינו בעיירה והרצנו בדיחות על זה שבטח מחר בבוקר, באוטובוס חזרה לאל קלאפטה נראה את הפיץ רוי. גם זה לא קרה, פשוט לא ראינו אותו במשך כל ארבעת הימים שהיינו בעיירה (מלבד איזו גיחה מתועדת בין ענן לענן). מקורות יודעי דבר מספרים שביום השני של הטרק שלנו (היום היחידי בו לא היינו בכיוון תצפית להר), ניתן היה לראות אותו בבירור ושהוא מרהיב..

***

פנימית ב' שלום

גילינו (ראינו מישהו) שיטה למנוע יבלות ברגליים – שמים פלסטר רפואי לפני שיש יבלות. שמים אותו על כל האזורים שהנעל לוחצת בהם וזה מונע את היווצרות היבלת. חבל שלא גילינו את זה קודם, לשני היו עוד 4 ציפורניים ברגליים..