אל קלפאטה

שימו לב, העלנו היום שלושה פוסטים שונים (אל קלפאטה, אל בולסון וויאריקה טרוורס). תהנו.

***

אל קלפאטה היתה אמורה להיות תחנת מעבר עם אטרקציה קטנה בדרך לשני טרקים. טוב, לא ממש קטנה, בכ"ז מדובר בקרחון. יצא שנשארנו פה כמה ימים – קצת בגלל "מחלה" שהצריכה יום התאוששות, קצת בגלל שאחד הימים היה כ"כ גשום שלא התחשק להוציא את האף מפתח ההוסטל, קצת כי אנחנו צריכים ימי התארגנות לטרקים ולהמשך הדרך וקצת כי פשוט נחמד לנו כאן.

***      

על היום הגשום לא היה לנו יותר מדי לספר אם לא היינו מעבירים אותו בשעות ארוכות (על אמת. משהו כמו 6-7 שעות) של שיחה עם קייט ודילן, זוג בני כ- 40 (אנחנו עושים ממוצע – היא נראית פחות, הוא נראה יותר) מוויילס (פינת "הידעת?" - כשבריטי אומר שהוא מוויילס זה לא עוד איזור סתמי באי, אלא, למעשה, מדינה שהיא חלק מבריטניה הגדולה (Great Britain), בדומה לסקוטלנד ואירלנד. וויילס נמצאת על האי של אנגליה ומהווה את החלק המערבי שלו. שוב בדומה לסקוטלנד ואירלנד, גם לוויילס יש שפה משלה – וולשית – שמקורה בעמים הקלטים, וזאת בניגוד לאנגלית, שמקורה בעמים סקסונים), שיצאו לטיול של שנה בעולם. מעבר לטיול הזה, דילן הוא נצר למשפחת טיילים והספיק לטייל ולעבוד ברוב העולם. חוצמזה, יש להם שכנה מבוגרת וקצת כפייתית (מיד מגיעים לזה) – ככה יצא שהעברנו יום בהחלפת חוויות וסיפורים, הזויים יותר ופחות. בגלל שאנחנו לא מתגברים על חלק מהסיפורים, החלטנו לשתף אתכם בקדיחה האינסופית שהלכה באותו היום ולהביא מקבץ נבחר שיגרום גם לכם להרגיש משעממים. אז ככה:

השכנה הכפייתית של הזוג היא אישה מבוגרת (נגיד 60 ככה) שאיבדה את בעלה לסרטן הערמונית. בהיותה אצנית מרתונים, היא החליטה להעלות את המודעות לסוג הסרטן הזה על-ידי כך שהיא תקיף את העולם בריצה. כן. כמו פורסט גאמפ. בוקר אחד היא יצאה לריצה שנמשכה 5 שנים!! בוקר, בוקר, במהלך 5 השנים האלה היא קמה והתחילה לרוץ, סוחבת מאחוריה עגלה עם ציוד. האמת, שזה לא ממש נכון, היו פעמים שהיא לא ישר התחילה לרוץ, כי, למשל, בפתח האוהל שלה עמד אדם ערום עם גרזן שברח מבית חולים לחולי נפש באזור. את הבוקר הזה, למשל, היא התחילה בשיחה מרתקת עם האיש, לאחריה היא שילחה אותו לדרכו והתחילה לרוץ. אבל גם זה לא ממש מדוייק, היו בקרים שהיא בכלל לא רצה בהם. למשל, הבקרים שאחרי הניתוחים שהיא עברה אחרי שחטפה כוויות קור מהריצה בסיביר. אבל אל דאגה, הניתוחים לא השביתו אותה לאורך זמן, מיד כשהיא יכלה שוב לנעול נעלי בית, היא הלבישה עליהן שקיות וחזרה לרוץ. כמובן, היתה גם התקרית הזאת עם האוטובוס שדרס אותה והפנצ'ר בעגלה (לא לדאוג, זוג בחורים אדיבים עזרו לה לתקן אותו. בדיעבד הסתבר שהם שני רוצחים שנמלטו מבית הכלא האזורי וכולם מחפשים אותם). בקיצור אם זה מעניין אתכם יש כמובן ספר: "Just a Little Run Around the World", תהנו.

דילן, לעומת השכנה, הוא איש מעט יותר שגרתי. אבא שלו היה איש צבא והחופשות שלו היו מועטות. בכל פעם שחזר לחופשה ארז את המשפחה ויצאו לטייל. כך יצא שדילן בגיל שלוש החל לטייל בעולם. לטיול יצאו זוג ההורים ושלושה ילדים, כולם על אופנוע צבאי עם סירה (איפה תשים שלושה ילדים על אופנוע?). לא, לא לסוף שבוע בכנרת, הם נסעו לחצי שנה ברחבי אירופה.

ככה, בגיל 20 דילן מצא את עצמו ממשיך במסורת הטירוף ומחכה 12 שעות (מנמנם בתוך שק שינה) לטרמפ בצומת באמצע שום מקום (צומת ה T באוסטרליה שמחברת את החוף המזרחי (ממזרח), דרווין (מצפון) ואליס ספרינג (מדרום) - למי שמכיר). לפני ואחרי היו גם אסיה ודרום אמריקה, אלסקה וארה"ב.

ברוח זאת, המלצת הצוות לספר נוסף: "old man on a bike". סבא בן שבעים ושתיים שמחליט לצאת על אופנוע הונדה 125 סמ"ק לטיול ממקסיקו ועד אושוויה (העיר הדרומית ביותר בדרום אמריקה). הוא הצליח.

***

יום למחרת יוצאים לקרחון. לראות קרחונים זה עסק יקר בימנו, בעיקר אם אתה תייר בארגנטינה. בהגעה לשמורה אנחנו מגלים שיש פה שני מחירים – לתיירים ולמקומיים. שלנו קצת יותר מכפול. מהר מאד אנחנו שוכחים שדפקו אותנו (זה שקר, אם היינו שוכחים, לא היינו כותבים על זה עכשיו), כי מולנו מופיע קרחון ע-נ-ק-י. אנחנו, כידוע, מהמזרח התיכון.

אין אצלינו קרחונים. אלה שיש במקפיא בקושי מחזיקים מעמד כשמוציאים אותם ממנו באוגוסט. בחיים שלנו לא ראינו דבר כזה. מרוב התפעלות אנחנו מוכנים לשלם עוד כסף ולצאת לשיט תיירותי מאין כמוהו, כדי להתקרב לפלא. אין מה לומר, השיט היה מיותר. אמנם הגענו מאד קרוב לקרחון (שקלנו לעשות תמונת "טיטאניק" 

אבל היו סביבנו אנשים), אבל זה הרבה יותר מרשים מרחוק.

עם האצבע, עיוני

אחרי השיט אנחנו יוצאים לסיבוב סביב הקרחון במעין מבוך שבילים שמאפשר צפיה מזוויות שונות. בין לבין, נשמע רעש שדומה ל"סוף העולם מגיע ממש עכשיו" וחתיכה מהקרחון נופלת למים.

גל התחיל לקשקש על ההיסטוריה של החומה שעשויה מקרח ועל זה ש"החורף קרב". שני בתגובה סימנה סימן עם שתי אצבעות על המצח בצורת האות L ומוסרת שאלה מכם שהבינו את "החורף קרב" אז קבלו L משלכם.

אם אתם מתעקשים, גל ממליץ על טרילוגיית הספרים הטובה ביותר שהוא (והחברים החננות שלו) קרא אי פעם: "A song of ice and fire".

זהו. אין לנו עוד דברים להגיד על הקרחון – מקרה קלאסי של תמונות מדברות בעד עצמן... 

***

ההוסטל באל קלאפטה הוא הטוב ביותר שהיינו בארגנטינה, עם נוף לאגם (שאנחנו מנסים ללכת אליו כבר 5 ימים ולא מצליחים), צוות נחמד, איזור משותף נעים, שלושה כלבים, גורת חתולים אחת מתוקה וכמובן עיזה (או כבשה) שקשורה בחצר. כיוון שהוא יקר בשקל שבעים משאר ההוסטלים גם אין בו ישראלים.