***
היום החמישי
עוד לילה חם ומחכה לנו קימה בארבע בבוקר?!?! בפיץ רוי ויתרנו על הזריחה כי היה ברור שאפילו השמש לא תמצא את הפיץ רוי להאיר עליו מבעד לעננים,אז חשבנו שכאן ננסה. ארבע בבוקר וכל הקמפינג רחש שעונים מעוררים והתארגנות. קמנו, העמסנו תיק גדול עם לא מעט דברים (בשיחת המידע המליצו לקחת דברים חמים מאוד, ברמת השק שינה, בשביל לפרוס הכל למעלה ולשבת בלי לחץ של הקור המקפיא שאמור להיות שם) ויצאנו. כדי שיהיה מעניין, גל שכח את אחד מפנסי הראש שלנו באיזה הוסטל, ככה שאנחנו מטפסים בחושך רק עם פנס אחד. מזל שלזה שהלך עם הפנס מספיק אכפת (או שהוא מספיק מפחד) מהשני, אז הוא לא השאיר אותו לבד ביער בחושך. מי צריך שמות. לקחה לנו רבע שעה כדי למצוא את דרכנו החוצה מהמחנה בחושך, מהרגע שיצאנו מהיער, פשוט ניווטנו לכיוון שביל פנסי הראש שזיהינו במרחק. הטיפוס היה תלול. תלול מאוד. וזאת הסיבה האמיתית למה כדאי לעשות אותו בחושך – ככה לא מבינים עד כמה הוא תלול (כי לא רואים כלום), לא רואים כמה גבוה עוד צריך לטפס (כי לא רואים כלום) ואי אפשר להתחרט ולחזור חזרה (כי יש רק פנס ראש אחד). בדומה לטיפוס לנקודת התצפית מהיום השני, גם כאן המסלול נעלם, אלא שכאן זה קצת יותר קריטי, בגלל החושך המוחלט וכאלה... בסופו של דבר מצאנו את עמודי הסימון (או ככה לפחות קיוותה חבורת הילדות הארגנטינאיות שעקבו אחרינו) והגענו לאיזור התצפית..רק אנחנו, שלושה טורוסים ואיזה מאה מטיילים שהפריעו לצלם תמונות שוות של הטורוסים עם הלגונה (זוזי מטומטמת, את לא מבינה שאת בדיוק בנקודה שכולם קמו ב- 4 בבוקר לצלם??). לאט-לאט הוצאנו את הדברים החמים (אבל לא הגענו לפרוס את השקי שינה, כי לא היה מספיק קר) והכנו קפה ברוח אימים.
השמש עלתה. ענן קטן הסתיר את אחד הטורוסים ואנחנו שקלנו התאבדות, אבל הוא זז. הטורוסים נצבעו בקצת אדום והמים בלגונה נשארו עכורים.. בקיצור - לא נפלנו (אולי התרגלנו). אם היינו רואים את הפיץ רוי לא היינו מתביישים להגיד שהוא יותר יפה. עדכנו בזה את הזוג הנחמד שהגיע באיחור של עשר דקות (בשלב הזה גם השמיים כבר איבדו מהצבע האדום כי הכל התכסה בעננים). ארזנו את עצמנו ונפרדנו מהתצפית בדרך למטה.
בדרך למטה נזכר מישהו במשהו (לא נגיד במה, יש המכנים את זה בספרה זוגית שמגיע מיד אחרי 1) בפתאומיות. הבעיה היתה שזה היה באמצע המסלול, שבו אין כמעט שום נקודת מסתור. אבל לא היתה ברירה והוא (או היא) נעצר חשוף לעיני כל (שבמקרה לא חצו דרכו) והשאיר תוספת קטנה לטורוסים. ככה שידעו שהיינו שם.
חזרנו לקמפינג התארגנו בזריזות כי היינו צריכים להספיק להגיע להסעה בסוף המסלול. יצאנו למסע למטה מעודדים מהעובדה שהיום הזה הוא רובו ירידה מחבקת בירכיים. מזג האוויר? מדהים. פשוט נהדר.
הגענו לנקודת הסיום שעתיים לפני זמן ההסעה ופצחנו (כמו כל שאר מסיימי הטרק שהתרכזו בנקודה זו) במופע אימים של כפות הרגליים שלנו. את אוכל הגיבוי שעוד נשאר לנו הכנו וגם קפה לרפואה. בדיוק שסיימנו וארזנו הגיעה ההסעה..
***
תקציר מנהלים לאלה שלא צלחו את הפוסט המלא.
הרבה שיווק יש סביב הטורס דל פיינה. לא נגיד שהטרק לא יפה, אבל כן נגיד שיש יפים ומגוונים ממנו. מה שכן, הוא מאפשר לעשות מסלול מאוד ארוך, בצורה יחסית מסודרת, עם אפשרויות לינה רבות, אבל לטעמנו הנוף הוא קצת חד גוני בשביל הליכה כל-כך ארוכה. זה נכון גם ובעיקר ל נקודת התצפית בזריחה, שהיא מרשימה אבל פחות מזאת בפיץ רוי (ואנחנו עוד לא זכינו לראות את הפיץ רוי). מה שכן, נקודת התצפית ביום השלישי (העמק האיטלקי) היתה באמת נקודת השיא בטרק שלנו, כמו אצל חלק לא קטן של המטיילים.
נקודה גדולה לזכותו של הטרק היא שלכל אורכו, במשך 5 ימים שלמים, אין שום סימן או זכר ליישוב או ציוויליזציה, למעט אתרי הקמפינג.
בעניין ההפחדות על מזג האוויר, צריך לקחת את כל מה שאנחנו אומרים וחושבים בעירבון מוגבל, כי הבעיה העיקרית שלנו בנושא היתה שבמשך חמישה ימים ארזנו הכל בשקיות זבל כפולות או שקיות אוכל אטומות עם זיפרים ואז את כל זה בעוד שקית אחת גדולה נגד גשם, רוח וקרינה רדיואקטיבית, בשביל לסבול דווקא מהחום (ואנחנו מכירים אנשים (מאוד נחמדים שנוטים לחלק ציוד לאנשים אחרים) שהלכו שם שמונה שעות בגשם). בכל מקרה, התחושה היא שגם סביב העניין הזה נבנה קצת מיתוס בקשר לטרק הזה (שיחת המידע תורמת לא מעט למיתוס הזה), כי הכל בעצם נכון לכל טרק אחר בפטגוניה (ראו פוסט הויאריקה טרוורס..).
***
אז היינו שם. חמישה ימים באמצע פברואר. היה המון טבע והיה המון כיף. ולמדנו מישור מהו. ולא בכינו. ואנחנו מבקשים סליחה מהבירכיים. ומהציפורניים שיגדלו בחזרה מהר. וקינסה אמא שלו.
***
בערב הלכנו לתקוע אוכל שאינו מתוצרת קנור.
החידה היומת – האם תוכלו לנחש מה קרה בכל אחת מהסיטואציות המצולמות?
בין הפותרים נכונה לא יוגרל כלום.
