הפוסאדה של נבו - סאו פאולו ואיטה ממבוקה

לאור עודף הזמן שנשאר לנו (נו, תקראו את הפוסט של אורוגוואי. מספיקה הפסקה ראשונה), ולאור העובדה שזה בדיוק הקרנבל, החלטנו להמשיך לברזיל. שמחים, עליזים וטיפשים עד אין קץ, פתחנו אינטרנט וחיפשנו מקום להיות בו בקרנבל. זאת היתה בדיחה לא רעה – אנשים משריינים מקומות חודשים מראש, המקומות היחידים שנשאר בהם מקום הצריכו משכון כליה, או איזה לבלב קטן כדי לישון בהם. לא, לא מדובר במלונות פאר, אלא בהוסטלים שבימים כתיקונים גובים מחירים סבירים ומעלה, ובימים שלא כתיקונם גובים סכומים שערורייתיים פלוס.

מפוקחים קצת יותר ומתחילים לדון בשאלה למי יש כבד יותר שווה ופחות נחוץ, פנינו לעזרת חבר טלפוני – נבו (במלעיל) (האמת - יואב), חבר של גל מהצבא שנשוי למקומית וגר כבר כמה שנים בסאו-פאולו. מנבו רצינו בעיקר המלצה למקום פחות מתוייר לעשות בו את הקרנבל, מקום של מקומיים, ככה שלא ניפול לכל מלכודות התיירים היקרות ונוכל למשכן קרנית בלבד. נבו, התעלה על עצמו (בפעם הראשונה בטיול הזה. אחריה באות עוד כמה וכמה ולחגיגה תצטרף ליז'יה, אשתו) והזמין אותנו אליו, לסאו-פאולו. בערגה גדולה להתקלח בלי כפכפים לראשונה זה שלושה וחצי חודשים, החלטנו שהולכים על זה.

רכישת כרטיסי הטיסה  (ושינוי כרטיסי הטיסה חזרה) הם סיפור לפוסט נפרד, שלעולם לא יעלה. השורה התחתונה היא, שזה לקח לנו חצי יום, שלוש גיחות נפרדות לסוכנות הנסיעות, מלא שעות אינטרנט, טלפונים לאורוגוואי וכמה מאוד דולרים. בסופה של הסאגה היינו עם שני כרטיסי טיסה ממונטהוידאו לסאו-פאולו.

***

עם הנחיתה בשדה התעופה בסאו-פאולו ניסינו להבין מאיפה לוקחים מונית וגילינו שכל הספרדית שגייסנו בחודשים האחרונים שווה לתחת ואנחנו שוב נטולי שפה. בסוף מצאנו את דרכנו, הראנו לנהג את הכתובת ויצאנו לדרך. כעבור 40 דקות הנהג עוצר ליד בית ממש יפה ומודיע שהגענו. שני מיד מורה לגל להחזיק את הנהג שלא יברח עד שנבו לא פותח את הדלת והיא מוודאת שזה הבית, כי השכונה והבית נראו לה יפים מדי. זה היה הבית. עם עזיבת הנהג, שקלנו לנשק את אדמת הבית כמגיעים לארץ המובטחת, אבל אונו – הכלב, משתין אז וויתרנו. שני מיד רצה לעשות מקלחת בלי כפכפים.

אנחנו משלימים קצת פערים עם נבו והוא יוצא להופעה. בערב מגיעה, מלאה אנרגיות וחייכנית, ליז'יה. אנחנו (ליז'יה) מכינים שקשוקה לארוחת ערב ומבלים את שאר הערב בפטפוטים.

***

למחרת אנחנו מבלים את הבוקר עם נבו בשוק, למטרת רכישת פירות וירקות לקחת איתנו לארבעה ימים לבית החוף של ליזי'ה, מרחק ארבע שעות מסאו-פאולו – שם נבלה את ימי הקרנבל. אין צורך לחזור אחורה לקריאה נוספת, אנחנו נחזור על זה – אנחנו נוסעים לבית החוף של ליז'יה לבלות שם את הקרנבל. זה בית והוא נמצא בחוף. בנקודת גלישה. והוא יעמוד לרשותנו.

בשוק אנחנו קונים כמויות אדירות של פירות וירקות שאנחנו בקושי יודעים לבטא את השם שלהם, אבל נבו מבטיח שליז'יה בשלנית על ושהכל יעוף.

ביציאה מהשוק גל חש צמאון והוא יורד על משקה קנה סוכר. אחרי השוק וסיבוב רכישת הוויאנ'ס לכל מי שאנחנו מכירים, אנחנו יוצאים להופעה של ליז'יה בבית תרבות מקומי. מסתבר שקרנבל אמיתי זה בעצם מסיבה עם שירים מסורתיים, ואנחנו מרוויחים אחד כזה. ואנחנו אפילו מכירים את הזמרת! תוך כדי ההופעה עשינו הפסקה לטעום מעין מקפא שעשוי מפרי מקומי באמזונס – אסאיי. זה היה המעדן המקומי הראשון שאנחנו טועמים וסימן מבשר לימים הבאים.

בערב עושים עצירה בסופר להשלמת רכישות המזון, למקרה שנצטרך להאכיל מדינת עולם שלישי בגודל בינוני, ואז הולכים לאכול פיצה אליפות (זוקיני ושום כתוש).

אחרי הפיצה מגיעה הדילמה האמיתית שלנו - האם אנחנו עכשיו מתחילים לחפש את דרכנו לאיצטדיון המקומי, כדי לקוות שנמצא כרטיסים לקרנבל (בסאו-פאולו אין כלום ברחובות, הכל באיצטדיון סגור ובתשלום), כדי להיכנס לראות קצת ממצעד המנצחות (מה שאנחנו מכירים כ"קרנבל" – המצעד של בתי הספר לסמבה). השעה 23:00 והם רק עכשיו מתחילים, בחוץ מטפטף, ההגעה לשם היא לא פשוטה ולא מאד בטוחה ומחר אנחנו קמים ב- 5 בבוקר, כדי לנסוע לבית החוף.. אתם מבינים לאן זה הולך. ראינו שידור חי בטלוויזיה וגילינו שלמעשה, הם עדיין לא התחילו ושבאיצטדיון יורד גשם. זה לא מפריע לנו לרדת על עצמנו שלא הלכנו ואז לפרוש לשינה מתוקה. גם, בלי כפכפים.

***

למחרת אנחנו מתכננים לקום ב- 5 כדי לצאת ב- 6. במקום זה קמים ב- 6 ויוצאים ב- 8. אחרי כ- 3 שעות עושים עצירה מקסימה באיזה קיוסק מאולתר שמוכרים בו הכל מתירס. נבו וליז'יה דואגים שנטעם שני ממתקים מקומיים שאנחנו לא יודעים את השם שלהם וממשיכים הלאה.

כחצי שעה אח"כ אנחנו מגיעים לגן-עדן. בגן עדן יש שורות שורות של דרכים לא סלולות, שמובילות כולן לחופים קטנטנים. בכל דרך יש שורה של בתי חוף מקסימים והכל טובל בירוק. בגן עדן יש גם חנויות גלישה, וטוב מזה – גלים קבועים. יפים, מסודרים, פתוחים, גבוהים אבל לא מידי. ותמיד. מתי שתבוא, יש גלים.

בשורה 22 מחכה לנו בית. אנחנו מגיעים לבית ומגלים שבתוך גן עדן, יש עוד אחד, יותר קטן. יש בו מטבח עצום ומאובזר ובריכה, והוא עומד לרשותנו בארבעת הימים הקרובים. החוף מרחק דקה הליכה יחפה ואיטית (דקה כמו שישים שניות, ואם הגזמנו אז זה כלפי מעלה. באמת לוקח לא יותר מדקה).

מיד (איך שהתאוששנו מההלם) הצטרפנו למלאכת השמשת הבית למגורי אדם, שזה אומר לתלות את הערסלים, לפתוח את הבריכה ולהתחיל להכין ארוחת צהרים. דברים בסיסיים כאלה.

שעה וחצי וכמה עשרות טלפונים לאבא של ליז'יה אח"כ, היתה לנו בריכה פתוחה, מלאה כלור, אך לא נקיה, כי בשלבים בהם עוד ניסינו להבין לבד איך מנקים אותה, הצלחנו להרים את כל הטינופת מהקרקעית, ככה שיקחו עוד שלושה ימים לפחות כדי שהיא תשקע ותתנקה. עוד חצי שעה אח"כ, היתה על השולחן הארוחה הראשונה מני רבות לארבעת הימים הקרובים. לטובת אלה מכם שאינם חברים של שני בפייסבוק וגם לטובת אלה שעשו לה "הייד", נספר שהסטטוס שלה מיד ביציאה מבית החוף היה: "נבדק ונמצא: אפשר להשמין חמישה קילו בשלושה ימים". זה נכון. אפשר. הסיבה לזה היא חשבון פשוט: מטבח עצום ומאובזר + נבו וליז'יה + כמות אוכל לעשרה אנשים רעבים במיוחד = שימוש מעליב במושג "ארוחה" לכל משתה שהורם שם. שלוש פעמים ביום.

עם הארוחה הראשונה הורמה הכפפה והוחלט להכין אלבום קולינארי. כדי לא להלאות במילים, הנה לכם התמונות.

באחת הארוחות, כשעוד היינו בהכרה, ליז'יה עדכנה שבברזיל בסוף ארוחה לא שואלים "אתה שבע?", שואלים "אתה עצוב?". כמה שאנחנו היינו עצובים. כמו שאפשר לראות ממש בבירור, אלה פשוט היו ארבעה ימים של עצב.

***

בגדול, חוץ מלאכול לא עשינו כלום. לא עשינו זה נבו ליז'יה ושני, גל דווקא גלש. יום מסעיר במיוחד היה כשחברות של ליז'יה מהבית הצטרפו אלינו לארוחת פז'ואדה (חמין ברזילאי) וקפיריניות.

עוד בגזרת הפעילות היה קרב קלפים מתמשך בין שני לליז'יה. המשחק נקרא בוראקו (במלעיל). הייתה דפדפת ניקוד וכוסות קפה למתחרות.

אגב אוכל - נתקלנו במאכל שנקרא שושו (במלרע). מן תפוח אדמה אבל הרבה יותר טעים. לאלו שמתכננים על ברזיל מומלץ בחום.
ואיך אפשר בלי קצת תמונות חוף וערסלים...
 

***

מבית החוף יצאנו ביום חמישי ב- 6 בבוקר. נבו וליז'יה שחררו אותנו בתחנת האוטובוס באובה-טובה מיד לאחר שקנו לנו בפורטוגזית שוטפת זוג כרטיסים לפאראצ'י, היעד הבא שלנו, ממנו ניסע לאילייה גראנדה – עיירת חוף וגלישה נוספת שאמורה להיות מאד יפה. לפאראצ'י הגענו בדיוק כשהתחיל לרדת גשם ועוד היה לנו על הראש למצוא הוסטל. סליחה, לא הוסטל – פוסאדה. התחלנו להסתובב בעיר ואיתרנו קבוצה שנראתה דוברת אנגלית. מדובר היה בצרפתים שהמליצו לנו בחום על הפוסאדה שלהם, שהיא מאד נחמדה. הגשם התחיל להתחזק והלכנו אחריהם לפוסאדה המומלצת. איך שנכנסנו בשערי החצר כבר ירד גשם ממש חזק ואנחנו היינו רטובים במיוחד. ככה יצא שהסכמנו במקום, בלי לראות את החדר אפילו. ככה גם יצא שזה היה הלילה הגרוע בטיול – כולל כל ימי הטרקים באוהלים. כולל את הלילה של טרק הבלהות. היתושים אכלו לנו את הצורה ובילינו איזו שעה שלמה מהלילה בציד יתושים כנגד קירות.

עוד בערב, אחרי סיבוב בעיירה, החלטנו שפארצ'י לא באה לנו טוב ושלאור העובדה שלא נשאר לנו עוד הרבה זמן יחד בטיול בשביל לא להנות ממנו, כבר למחרת אנחנו ממשיכים הלאה. כמה חבל שלא הצלחנו למצוא באינטרנט מקום נורמלי באילייה גראנדה. החשש שאנחנו הולכים ליפול על עוד פוסאדה כזאת בשמו של עוד חוף יפה (כנראה אחד מני רבים בברזיל), הוביל אותנו לקבל החלטה חתרנית – מחר בבוקר נוסעים לריו דה-ז'נרו. רכשנו כרטיסי אוטובוס, התקשקשנו איזה שעתיים על מציאת הוסטל באיפנמה (השכונה שלא רוצחים בה.. אנחנו מקווים) ולמחרת היינו, עם קצת חשש, על האוטובוס לריו.