לריו הגענו חוששים משהו. כל פעם ששאלנו מישהו איך היה לו בריו והאם הוא הרגיש בטוח, קיבלנו תשובות בסגנון "I never had a problem". אף אחד לא מוכן להתחייב, רק מעדכן שהוא, אישית, לא נתקל בבעיה. אבל הוא מכיר מישהו ששדדו אותו.
טוב, כדי לשפר סיכויים אנחנו מגיעים בשעת צהריים ומזמינים מקום בהוסטל בשכונת איפנמה, שהיא שכונה עשירה והכי רחוקה (במונחי ריו) מפבלות. בהגעה בחורה מקומית ממליצה לנו לקחת אוטובוס משוכלל לשכונה ולא מונית וזה מה שאנחנו עושים. באוטובוס אנחנו פוגשים ישראלית ששואלת אם אנחנו מתכננים ללכת מחר למצעד המנצחות... אנחנו עושים פרצוף של ??!???!! ומבינים שהגענו לריו יום לפני המצעד של בתי הספר המנצחים במצעד. ככה יוצא שבמקום להיות במקום קטן, שקט ולא תיירותי בקרנבל, אנחנו נמצאים בריו. שיהיה.
***
אנחנו מגיעים להוסטל שממוקם רק בלוק אחד מהחוף של איפנמה, עולים על בגד-ים - הלבוש הרשמי בריו - ויוצאים לשוטט בחוף, כדי לגלות שהוא מהמם ושוקק חיים. משפחות, זוגות, שחקני כדור-עף, רוכלים, שוטרים, משמר חופים, אנשים שעושים ספורט (בנתיב ענקי שסגרו לאורך כל החוף), כולם יחד והאווירה רגועה-רגועה. טוב, זאת לא חוכמה, זה החוף, יש פה מלא משטרה ואמצע היום עכשיו. בטח בערב פחד אלוהים.
***
למחרת אנחנו ביום-ים.
בעודנו שותים קוקוס על הטיילת שצמודה לחוף, אנחנו שמים לב לנהירה של המוני אנשים מחופשים ועליזים. בירור קצר מעלה שבמהלך סוף השבוע הקרוב יש מסיבות רחוב ומסיבות חוף, לכבוד הקרנבל. אנחנו אוזרים אומץ ושמים פעמנו לכיוון מסיבת רחוב הקרובה. השעה כבר 19:00, בחוץ חושך ואנחנו עם מצלמה עלינו. אנחנו חולפים בדרך המוני אדם, חלקם שיכורים, חלקם ילדי פבלות שמסתובבים שם חסרי מעש, עד שמגיעים למסיבה ומגלים שהיא על החוף ושיש הופעה. המקום מ-ל-א! אלפי אנשים בכל הגילאים (אבל ממש) שמחים, רוקדים, מחופשים, חייכנים, לא דוחפים, מפנים דרך לעבור, מצלמים, קונים ושרים...מסיבת חוף ענקית בניחוח ברזילאי.
***
למחרת אנחנו מבקרים את החוף בבוקר ויוצאים לסיבוב בשכונה. השכונה מלאה בחנויות מפוארות, כולל בניין שלם ועצום של ה. שטרן שפורקים מולו אוטובוסים מלאים בתיירים. אנחנו רוכשים איזה פריט או שניים במחירים סבירים (לא, לא בה. שטרן), מפקידים אותם בהוסטל ויוצאים למסיבת רחוב נוספת בחוף לבלון (עוד שכונה עשירה שצמודה לאיפנמה). המסיבה דומה לזאת שהיתה בערב קודם, רק בבוקר ועם קצת פחות אנשים. אנחנו מתחילים להבין שאולי בכ"ז לא ישדדו אותנו בריו ומחליטים להאריך את השהות שלנו בעוד יום.
או אז... נפתחה סאגה בת ארבעה ימים מול ההוסטל שעשה איזו טעות ברישום הסכום ששילמנו. החלק המצער במיוחד היה שהיו בהוסטל כמה עובדים שלא היו ראשונים בתור והם העלו את חמתה של שני.. הסאגה כללה כמה מערכות של חלמאות אין קץ, כמו למשל אותו בוקר שהיינו צריכים לעבור חדר – מחדר של 6 מיטות לחדר של 8 מיטות. אחרי חצי שעה ומיני עצבים קיבלנו מפתח לחדר החדש, ארזנו את עצמנו והלכנו לחדר החדש, לגלות שיש בו 12 מיטות. חזרנו לקבלה. שוב מיני עצבים וקיבלנו מפתח לחדר החדש. ארזנו ונכנסנו לגלות שיש בו 10 מיטות. ושוב... בסוף העיפו מישהו אחר מהחדר של ה- 6 וקיבלנו אותו. כל מני כאלה..
***
ביום למחרת אנחנו קמים מוקדם כדי להספיק לתפוס גמר תחרות כדור-עף בחוף לידנו, ומגלים שלא הזזנו את השעונים לזמן ריו, כך שבעצם קמנו מאוחר. אנחנו מתיישבים לארוחת בוקר דשנה ויוצאים יחד עם דייב (הודי מבומביי שככל הנראה יש לו יותר כסף מלה. שטרן בעצמו) לתחרות. אנחנו עמדים בתור ושומעים צעקות ומבינים שהגמר הסתיים ואנחנו עומדים בתור ל... לא ברור למה. בכל-זאת אנחנו ממשיכים לעמוד עד שמכניסים אותנו למתחם ומחלקים לנו גופיית פוליאסטר. אנחנו יושבים שם 3 דקות בשמש, לא ברור למה, וחותכים.
בסיבוב קצר נוסף בעיר אנחנו מגלים שיש לידנו חנות ספרים עצומה ויפה ושיש בחלק העליון שלה בית קפה. אנחנו רושמים לעצמנו לחזור לשם בערב, אחרי שנחזור מהים – וזה מה שאנחנו עושים. אנחנו אוכלים שם ארוחה מעולה ולא מאד יקרה ומתחיל להיות מאוחר. יאללה, שתביא כבר את החשבון, יש לנו עוד שוד על הראש. בסביבות השעה 21:00 אנחנו משלמים ויוצאים לרחוב, כדי לגלות שהוא, עדיין, שוקק חיים ואנשים. כולם מטיילים בנחת ואף אחד לא נראה מודאג...
***
עברו כבר שלושה ימים שלמים ועוד לא עשינו שום דבר, חוץ מללכת לים. אחרי שסיימנו את הריב היומי עם ההוסטל לבוקר זה, אנחנו יוצאים לכיוון תצפית ידועה על העיר, איפה שיש פסל עצום של ישו – כלל לא הזוי. עולים על אוטובוס מקומי ומחכים לשוד (היה כתוב בלונלי פלנט להיות עירניים באוטובוסים המקומיים). איזה 40 דקות בחום כלבים אחר-כך אנחנו מגיעים לתצפית, בלי שישדדו אותנו. אנחנו מיד מצטרפים לתור לקנות כרטיסים לרכבת שלוקחת אותנו למעלה ומגלים שהרכבת הפנויה הבאה יוצאת רק עוד שעה, אז אנחנו רוכשים טילון לא טרי במחיר מופקע ומחכים. התצפית על העיר, היא תצפית על העיר. אין מה להגיד העיר יפה. ישו הוא ישו. אין מה להגיד, נוצרים הם מטורפים על כל הראש. איך שאנחנו מסיימים את הסיבוב בתצפית, נכנסת עננות מטורפת ויותר לא רואים כלום.
הטיול הזה מתיש אותנו ואנחנו מחליטים לוותר על מדרגות סנטה תרזה (או קתרינה. או איזה קדושה אחרת). בערב אנחנו חוזרים למסעדת חנות הספרים בגשם שוטף וחוזרים להוסטל בשעה המטורפת – 22:00. אין, אנחנו מטורפים אנחנו.
***
נותרה לנו אטרקציה אחת שחשוב לנו לעשות – חוף קופהקבנה (בכל זאת,the hottest spot north of Havana). אנחנו מתכננים לשכור אופניים, אבל החנות שמשכירה נמצאת מעבר לחצי הדרך, אז אנחנו צועדים לשם. כשעה אח"כ אנחנו בחוף. מה נאמר.. חוף. איפנמה היה יותר שוקק חיים ויותר יפה. וגם לא היו בו זונות.. אנחנו שוכרים כסאות נוח ושמשיה ושותים איזה קוקוס להתכונן לדרך הארוכה חזרה, אותה אנחנו עושים במונית שירות, מחכים שישדדו אותנו (כי היה כתוב בלונלי פלנט שיש מידה של סיכון בלקחת אותן). גם הפעם שרדנו את הנסיעה בלי בעיות מיוחדות.
***
למחרת אנחנו תופסים את האוטובוס המשוכלל חזרה לטרמינל, כדי לתפוס אוטובוס לבוזיוס – עיירת חוף של עשירים ומפורסמים, שנמצאת כשלוש שעות צפונית לריו. הנסיעה מתארכת ואנחנו לא לגמרי מזהים את האזור שהוא נוסע בו. בשלב שהבנו שאנחנו נוסעים בתוך פבלה התחלנו (שני התחילה) לדאוג ממש. כשהוא עצר לנו בטרמינל, הבנו שהטרמינל המפואר הזה (שנבנה כחלק מההכנות לאוליפמיאדה) ממוקם מרחק יריקה מפבלה חביבה.. מקסים.
***
בסופו של דבר, לשמחתנו הרבה וללא שום תלונה מצידנו, ריו היתה חוויה מצויינת! העיר מאד יפה והתקלה הכי גדולה שהיתה לנו שם היתה הכביסה. הגענו אליה עם שק כביסה ענקי ומלא מתוך מחשבה שזאת עיר גדולה ולא תהיה בעיה לעשות שם כביסה. אז זהו, שהיתה. בשום מקום לא היו מוכנים לעשות אותה מהיום להיום וגם לא מהיום למחר ובטח לא בסופ"ש. בסוף קיבלנו את הכביסה שלנו בערב לפני שעזבנו את ריו ובמהלך הימים שהיינו שם לבשנו כמה דברים שקנינו במיוחד + הגמשנו את הסטנדרטים שלנו בנוגע למה נחשב "נקי" (שלא לומר וויתרנו עליהם לגמרי). יכול להיות שבגלל זה לא שדדו אותנו.. אבל צריך גם לומר שכמעט ולא יצאנו את גבולות השכונה שלנו ושהיינו החננות של ההוסטל. אנשים יצאו על ימין ועל שמאל, חזרו שיכורים לפנות בוקר ולקחו מוניות ברחוב כאילו אין מחר. אנחנו הסתגרנו בהוסטל אחרי השעה 22:00 והמקסימום חיי לילה שלנו היה לשתות בירות וקפריניות בבר של ההוסטל.
עוד בסופו של דבר, למרות שהחלטנו לוותר על הקרנבל בסאו-פאולו, הרווחנו אווירת קרנבל רצינית בריו. מסיבות החוף והאנשים ברחובות היו חוויה ממש טובה וממש שמחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה