אורוגוואי היא ללא ספק, הפתעת הטיול, עד עכשיו. הגענו אליה בלי לדעת כלום ולכן, גם בלי ציפיות.
***
אבל נתחיל מההתחלה. כשהחלטנו שאנחנו לא מדרימים עד אושוואיה, נשארנו עם כחודש וחצי פנויים, כך שגם אם היינו מבלים בבואנוס איירס שלושה שבועות - כמו שתכננו בהתחלה ולפני שהבנו שאנחנו והיא לא חברים – היינו נשארים עם עוד שבועיים פנויים. בדקנו אפשרויות והיה נראה שקולומביה היא הטובה ביותר. כל מי שפגשנו בטיול אמר לנו שזאת מדינה מדהימה ושהוא הכי נהנה בה. התיישבנו על לוחות זמנים ועלויות והתברר לנו שאם הולכים על קולומביה, זה אומר לשלם כמה מאות לא בודדות של דולרים בשביל להיות שם שבועיים-שלושה. החלטנו לוותר ומישהו הציע אורוגוואי. ניסינו קצת להבין מה יש לעשות שם ומצאנו מעט מאד מידע שהצביע על זה שמספיק להגיע אליה לשבוע, במהלכו עוברים בין עיירה קולוניאלית קטנה לכמה חופים חמודים שאפשר לגלוש בהם. בניגוד לקולומביה, הגעה לאורוגוואי מבואנוס איירס היא קלה וזולה – מעבורת.
***
שדה התעופה בארגנטינה (זה מאחד הפוסטים הקודמים) הכין אותנו לצפות לסירת דייגים מתפוררת שתיקח אותנו מרחק שלוש שעות הפלגה מתנדנדת לחוף מבטחים, שם ניזרק החוצה ונקיא את נשמתנו, כברכת ברוכים הנמצאים לתושבי אורוגוואי. במקום זה – הפתעה - קיבלנו את ספינת האהבה, כולל חנות דיוטי-פרי קטנה והופעת חלילן. את הקרוז בילינו בשולחן בית קפה ליד החלון, מקלידים את פוסט הטורס דל-פיינה, כי - הפתעה - היה חשמל בספינה. שלוש שעות וחור אחד בראש אח"כ, אנחנו נפרקים בעיירה קולוניה.
***
קולוניה
אנחנו פותחים בצעדה קלה להוסטל ועם ההגעה מגלים שהוא נפתח לפני חודשיים ועוד לא לגמרי מאופס. למרות שזה נשמע רע - הפתעה - זה ממש טוב. בהוסטל אין עדיין מספיק מיטות לאכלס את כל החדרים הענקיים בו, אז בחדר שיכול להכיל 8 מיטות בקלות, הכניסו רק 4 וגם יש מרפסת פרטית. וגג, שעושים בו בערב אסאדו.
זה אולי לא המקום המתאים להעלות פנייה נרגשת לתושבי ארגנטינה ואורוגוואי גם יחד בעניין האסאדו, אבל אנחנו לא מצליחים לחשוב על מקום מתאים יותר, ולכן נעשה את זה פה: שימו לב – כולם, אבל כולם, אוהבים את הצ'וריסוס שמגיעים ראשונים באסאדו. תכינו יותר!! אנחנו (שני) מוותרת על הסטייקים, פשוט תביאו עוד צ'וריסוס. ואז עוד כמה.
בכל מקרה, בקולוניה אין ממש מה לעשות, הכל רגוע ומנומנם, במובן הטוב של המילה ואנחנו מהר מאד מצטרפים לאווירה והופכים - בינינו, לא ממש הפתעה - עצלנים שאין דברים כאלה. הסתובבנו קצת בעיר העתיקה היפה ואפילו עלינו למגדלור. מרוב שאין מה לעשות, עשינו את הטיולון הזה פעמיים - במהלך היום ואז בערב, ככה, בשביל הגיוון. לא היה מגוון. היה אותו הדבר, רק עם פחות אור. בין סיבוב לסיבוב ראינו מלא סרטים בדי-וי-די של ההוסטל ואכלנו.
***
פונטה דל-דיאבלו
אחרי שלושה ימים של בטלנות אין קץ, לקחנו אוטובוס לפונטה דל-דיאבלו. בניגוד לקולוניה שנחשבת לעיר, פונטה דל-דיאבלו הוא כפר קטנטן שממוקם על חוף ים ואמורים להיות בו תנאי גלישה מצויינים, שזה טוב לפחות לאחד מאיתנו, ו- 50% זאת סטטיסטיקה לא רעה בכלל להרבה מאד דברים. אחרי כמה שעות נסיעה האוטובוס עוצר באמצע כביש קטן, ליד עמוד בודד, עליו תקועים מליוני שלטים שמכוונים לכל מקום אפשרי בעולם. שני מציצה ורואה את השם של ההוסטל שהזמנו בהמלצת מטיילים שפגשנו בקולוניה. אנחנו מזנקים ויורדים מהאוטובוס, מקווים שזה המקום הנכון. זה היה.
אחרי הליכה קצרה בחום מחמים (זה כמו קור מקפיא, אבל הפוך) אנחנו מגיעים להוסטל שהוא אמנם קצת מרוחק מה"עיר" ומהים, אבל הוא משופע בערסלים הפזורים בחצר הענקית, שזה טוב לשני מאיתנו. ניצחנו את הסטטיסטיקה. מהר מאד אנחנו מבינים שגם פה האווירה רגועה ושלווה (אם מתעלמים מהבחורה שנמצאת בקבלה בהוסטל ובעיקר נראית כעוסה רוב הזמן, עד שמדברים איתה והיא הופכת נופת צופים). הכל לאאאאאאט ונעים ואין לחץ לעשות כלום.
פרקנו תיקים ושמנו פעמנו לבדוק את החוף, בדרך סימנו לעצמנו שנראה שהכפר הוא פנינת נדל"ן רצינית – הכל קטן, לא סלול ויש מלא מקום פנוי. מאוחר יותר נגלה שאנחנו לא היחידים שחשבו ככה וכשהשלטונות באורוגוואי הגיעו למסקנה שאנשים נסחפו עם הבניה שם, הם פשוט הרסו בתים בנויים והפסיקו לאשר בניה, כדי לשמור על צביון הכפר כמו שהוא. נדל"ניסטים גדולים כבר לא נהיה. הדרך לחוף עברה בדיונות מקסימות שמובילות למרכז ה"עיר" – איזור קצת יותר צפוף ומלא בחנויות קטנות וכל מני בסטות למכירת מיצים/נקניניות/ארטיקים בשקל וחצי/גלידה וכו'. אנחנו מצטיידים לדרך ויורדים לחוף. שם אנחנו מגלים שאכן, יש מלא גולשים ושחוטיני הוא בגד הים השולט – בכל קבוצת גיל ומשקל.. היה (לגל) נחמד וגם קצת לא.
בערב אנחנו מצטרפים לאסאדו בהוסטל. היה יכול להיות ממש נחמד, אם הם היו לוקחים בחשבון את הזמן שלוקח להדליק גחלים ולא היו מאכילים אותנו שעה וחצי אחרי שהבטיחו. היה מתיש אבל טעים.
למחרת אנחנו רוכשים שמשיה, שוכרים גלשן, קונים בגד ים ב- 60 ש"ח שמתחיל להתפרק מיד אחרי הטבילה הראשונה בים, ושמים פעמנו לחוף. אחרי כמה שעות של גלישה ורביצה, שני מגלה שלמרות השמשיה היא ושחורי (דמות מוכרת מפוסטים קודמים) עכשיו באותו הצבע וחוזרים להוסטל להתמרמר (שני) ולתהות האם התייבשות מאופיינת בבחילות (גל). את היומיים הבאים אנחנו מעבירים ברביצה ומנוחה פראיות בהוסטל וגיחה קצרה נוספת לים.
***
מונטהוידאו
ממשיכים למונטהווידאו, עיר הבירה של אורוגוואי. יש לנו יומיים וחצי להעביר בה ולפי מה שאנחנו קוראים בכל מקום, מדובר ביומיים וחצי יותר מדי. אבל אורוגוואי שלנו כמו אורגוואי שלנו, לא מאכזבת. גם שם נהנינו. מה שכן, זה לא היה בזכות ההוסטל הדוחה, אבל הממוקם מצויין, שהיינו בו. איך לומר, אם למישהו היה פיפי (שלא לדבר על דברים מוצקים ממנו), היינו יוצאים לשתות קפה או לאכול משהו בחוץ, כדי שנוכל להשתמש בשירותים. גולת הכותרת היתה כשבערב השני לא היו מים בכלל והסתבר שזה היה משהו מתוכנן של עבודות תשתית, אבל בהוסטל לא חשבו שזה משהו להודיע עליו או להיערך אליו, אז פשוט לא היו מים בשירותים (או בכל מקום אחר).
בכל מקרה, מונטהווידאו היא עיר מאד יפה ומאד נוחה להתמצאות. הסתובבנו קצת ברחובות ואפילו נרכשה חולצת עבודה.
 |
| שירות השחזת סכינים |
עוד נרכש – סליחה, נתפר – מעיל עור. נשלחנו לחנות שהיתה ממש ליד ההוסטל והסתבר שמדובר (שוב) במשפחה של יהודים (הבת שלה בישראל, אל תשאלו), ששמחו להתאמץ בשבילנו (אם לא נספיק, הבת שלי מגיעה לפה בפסח, היא תוכל להיביא לך אותו כשהיא חוזרת לישראל). ככה יצא שרגלנו דרכה בחנות פעם ראשונה בשעה 12:00 ביום רביעי ובאותו היום ב- 19:00 היה מעיל תפור לפי ציור ומידות של גל. אנחנו מנומסים ולכן כשחזרנו לקחת את המעיל, הבאנו לעובדות המקום תופינים חמודים שקנינו במאפייה השכונתית.
***
קריאת הפוסט לפני שפרסמנו, משאירה לנו את ההרגשה שלא הצלחנו להסביר מה בעצם עשינו באורוגוואי ולמה נהנינו כ"כ. תתמודדו. היה לנו כיף וזה מקום שווה!
תחנה (לא מתוכננת) הבאה – ברזיל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה