דרומית לסלטה יש שני פארקים שווים. גם צפונית יש אחד אבל קצת נמאס לנו מאטרקציות בטיול מאורגן, אז החלטנו ללכת על זה שאפשר לעשות לבד עם רכב שכור (בהנחה ששכרתם האמר ושיש לכם נסיון כנהגי ראלי דקאר – מיד נגיע לזה). את הרכב שכרנו יחד עם ויקטוריה.
במסגרת location-location-location מהפוסט הקודם, הסתבר לנו שכל ארבע סוכנויות השכרת הרכב הגדולות ממוקמות במרחק 4 דקות הליכה מההוסטל. עברנו בכולן, בחרנו את הזולה ביותר ורגע לפני ששילמנו נכנסו לסוכנות שני מטיילים ישראלים (בערך הראשונים שפגשנו בטיול הזה), מהם למדנו שכדאי לקחת דווקא בסוכנות אחרת שנותנת ביטוח לדברים כמו פנצ'רים, שמשות שחוטפות אבנים ושריטות – למרות שידענו שחלק מהדרך לא סלולה, לא ממש היה ברור לנו למה שנחטוף אבנים, הרי ביררנו בסוכנויות וכולן אמרו שזה לא נורא ושאין בעיה לעשות את זה עם פרייבט קטנה. ייתכן והיינו צריכים להפעיל חוש ביקורת קל כשכל הסוכנויות הבהירו מה תהיה ההשתתפות העצמית שלנו במקרה שהרכב מתהפך (בכל הסוכניות יש סכום נפרד של השתתפות עצמית במקרה כזה. לא תאונה, לא פנס שבור - התהפכות של הרכב).
עברנו סוכנות, רכשנו ביטוח, קיבלנו שברולט ויצאנו לדרך. נוסעים ונוסעים ונוסעים. הנוף מדהים. מגבלת המהירות מצחיקה (אסור לנסוע מעל 40) והבדיחה על חשבוננו, כי אנחנו היחידים שגם מקפידים עליה.. כדי להרגיש טיילי על, אנחנו עושים עצירה קצרה באחד הכפרים בדרך כדי לחפש מסלול הליכה שסומן באיזו מפה. לא מוצאים אותו ומשלימים עם העובדה שהיום הזה יוקדש לנסיעה. ממשיכים בנסיעה.
האספלט שהבטיחו לנו שילווה אותנו עד לכפר קאשי, הופך לדרך עפר מחורבנת שבאומדן חיי פונטו (כמה זמן הפונטו הייתה מחזיקה מעמד בנסיעה בדרך הזו. בלי מזגן) שווה לעשר דקות. השברולט מקפצת, חוטפת אבנים (אההההה) ומרעישה, אבל מתקדמת יופי. אחרי 5 שעות נסיעה וטיפוס לגובה של 3000 מטר, אנחנו מגיעים לקאשי.
בכניסה לכפר נמצאת מסעדה קטנה עם אוכל מסורתי שמאכלסת ילד שמדבר קצת אנגלית, תקליטים ישנים במקום פלייסמנטים, תקליטים ישנים שעוקמו לצורת קערת לחם והמון המון אווירה. האוכל? מהטובים ביותר שאכלנו עד כה בטיול.
לפנינו כמעט שש שעות נסיעה בדרך המסומנת כדרך עפר (בניגוד לדרך העפר הקודמת שנמכרה לנו כאספלט). אנחנו מניחים שככל הנראה הפעם מדובר בשטח אימונים לטנקים שהוסב לשביל, ומחליטים להתחזק בקפה ומאפה (סוג של מרק פודינג מקומי).
למרות ההכנה הנפשית, מיד עם העליה על שביל העפר אנחנו ממש משוכנעים שבסוכנות לא הבינו איזה דרך אנחנו הולכים לעשות כשאמרו לנו שהרכב מתאים. אבל אנחנו כאן ויש ביטוח, אז זורמים עם זה. במשך שש שעות הרעדנו ושקשקנו את השברולט, ולא ברור איך (אם?) נשארו לה קפיצים. תוך כדי תנועה למדנו שהדרך הטובה ביותר לעבור מהמורות ופסי האטה טבעיים (בורות סחף ומליוני אבנים קטנטנות שעפות), היא במהירות. ככה לא מרגישים את הקפיצות בראש..
כדי להשלים את החגיגה, הדרך לא מספיק רחבה למעבר של שני רכבים במקביל, אז אנחנו מצפצפים לפני כל עיקול כדי להודיע שהגענו. זה הזמן לציין שהדרך היתה מורכבת בעיקר מעיקולים ולכן, ייתכן שישנם מספר תושבים באזור שעדיין מחפשים את מי שהעיר להם את הילדים באמצע הסיאסטה..
הדרך, אגב, מדהימה. תנאי מזג האוויר באזור (חםםםם ורוחות) יצרו צורות סלע מדהימות, באזור גדלים קקטוסים על סטרואידים ובאמצע כל המדבר הזה מופיעים מדי פעם נאות מדבר. כדי לא להזניח את הנוצרי האדוק ועוד לפני כריסמס, חלפנו בדרך בערך 95739875283 כנסיות, שזה 430985430958 כנסיות יותר מבתים שראינו. לא כ"כ ברור לנו מי מבקר בכל הכנסיות האלה (גם אם לוקחים בחשבון את המתים).
בעניין הבתים פיתחנו תיאוריה (היה לנו הרבה זמן) – השמות של הכפרים המסומנים בדרך מציינים את שם המשפחה הבודדת שהקימה בית באמצע כלום. אחרת אנחנו לא מבינים איך אפשר לקרוא לשני בתים (וארבע כנסיות) "כפר".
באופן מפתיע, הפעם השניה שאנחנו פוגשים ישראלים בכל הטיול שלנו, היא באמצע הדרך הזאת. באחד העיקולים, ליד איזה כפר (שני בתים + ארבע כנסיות), ממתינים ארבע חבר'ה לטרמפ. אנחנו עוצרים ושואלים לאן הם צריכים (לכיוון השני) ותוך כדי שיחת חולין באנגלית, מתברר ששניים מהם ישראלים. ברור.
כעבור כמעט שש שעות נסיעה בדרך העפר, אנחנו עולים לגראנד פינאלה בן רבע שעה על אספלט, שמוביל אותנו ליעדנו - העיר קפאייטה. עשר שעות נסיעה מסתיימות בעיירת יקבים יפהפייה.
התארגנו בהוסטל חמוד ויצאנו עם השקיעה לסיבוב בעיר. מדובר בעיירה די מנומנת ואנחנו מספיקים לתפוס מופע של להקת הורה קפאייטה ברחבת הכנסיה לפני שמתיישבים לארוחת ערב בפלאזה. כדי לחגוג את הגעתנו לעיירת היקבים ירדנו על בקבוק יין.
בבוקר יצאנו לסיור יקבים וטעימת יינות באחד משני היקבים שהומלצו בהוסטל. נסענו 7 ק"מ בדרך עפר, פעמיים.- פעם אחת כדי לא למצוא את היקב. פעם שניה כדי למצוא אותו אחרי הרבה זמן ולגלות שאין סיורים. חזרנו על עקבותינו ליקב שבכניסה לעיר וטעמנו יין.
כשסיימנו יצאנו בדרכנו חזרה לסלטה, מתוך כוונה רצינית לעצור בנקודות הסיור והתצפית לאורך הדרך. למעט נקודה אחת, לא מתוכננת, שבה עצרנו כי הייתה בולטת מהכביש, פספסנו את כל שאר הנקודות ("לא למדו לשים שלט קטן 'ים'"). עדיין, גם הדרך הזאת הייתה מדהימה.
בערב הגענו חזרה לסלטה. המכונית שרדה אפילו בלי פנצ'ר.
 |
| for looking without seeing the land is no more land |
ויקטוריה
את ויקטוריה - בריטית חייכנית ותוססת בגילנו - פגשנו כשחיכינו לאוטובוס מסן פדרו לסלטה והיא התגלתה כאחת שמשתייכת לסוג האנשים שגורמים לך להרגיש כל כך משעמם ובנאלי.
נסו לחשוב מה עשיתם בארבע השנים האחרונות – אז ויקטוריה עבדה בעמותה שעוסקת בהנחלת מודעות, ביצוע בדיקות מעקב וטיפול באיידס. לא, לא באנגליה, אלא בכפרים מבודדים. שנתיים היא הייתה בבנמיביה. היא קנתה משאית ואז אופנוע ואת כל החיות שאנחנו רואים בספארי, היא ראתה בטבע. את השנתיים וחצי האחרונות, היא העבירה בכפר בברזיל. היא הייתה הזרה היחידה, כשהזר היחידי הנוסף באזור, גר במרחק 7 שעות נסיעה פעוטות. אה, היא גם הגיע לשם כשהיא לא מדברת את השפה. קשה? כן, היא אמרה שהיה קשה רק בתשעת החודשים הראשונים??!!?!
אנחנו? עו"ד ומתכנת שגרו בת"א ב- 10 השנים האחרונות ויצאו לטיול תרמילאים בגיל 30 (טוב, 31). אין, אנחנו משוגעים אנחנו!
בכל מקרה, למרות הפערים העצומים ברמות השיעמום, הסתדרנו מצויין והיה פשוט כיף!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה