הטיול שלנו לסלאר היה טרק בן 3 ימים, עמוס בנופים וחוויות. בנוסף, נפלנו על קבוצה ועל ג'יפ חוויותיים בפני עצמם. אז כדי לא לכתוב את הפוסט הארוך בהיסטוריה, וויתרנו על פירוט מדוייק של כל לגונה והר שביקרנו בו והשארנו את זה לתמונות.
תהנו. אנחנו נהננו!
***
יום שבת, 11.12.2010, 08:00 בבוקר, אנחנו מחוץ לסוכנות, מנסים להעריך את מצבנו מבחינת הקבוצה ולסמן את מי אנחנו רוצים איתנו בג'יפ ל- 4 ימים הקרובים.
האופציות העומדות על הפרק בשלב זה, הן – זוג זקנים (אבל ממש), 2 זוגות ערסים דוברי אנגלית, 3 ילדות חננות ובחורה צפצפנית אחת.. מאוחר יותר נלמד שיעור בשיפוט מהיר.
בכל מקרה, באותו השלב בחרנו בילדות (להלן – הבנות) והסתערנו.
בסוכנות הבטיחו ארוחת בוקר בסביבות השעה 09:30. זאת בערך השעה בה הגענו למעבר הגבול בצ'ילה, שם המתין לנו תור של כשעה. למזלנו, ידענו שאם נקבל 50% ממה שהבטיחו בסוכנות נצא סופר מזליסטים, אז אכלנו ארוחת בוקר (קפה – חזק - לשני) בהוסטל, לפני שיצאנו, וככה נמנע רצח.
יצאנו בשלום מצ'ילה ונכנסנו בשלום לבוליביה. במעבר הגבול בבוליביה המתינו לנו הג'יפים והנהגים. העמסנו תיקים ואנשים ויצאנו לדרך.
אנקדוטה שתחזור אלינו בהמשך – בעודנו ממתינים לנהג שלנו שיעמיס את התיקים על הג'יפ, ניגשה אל אחת הבנות בחורה צעירה ומסרה לה שקית עם עלים. היא הסבירה לה שמדובר בעלי קוקה (מהם מפיקים את אחד המרכיבים להכנת קוקאין ושלעיסה שלהם אמורה לסייע למחלת גבהים. מדובר בחומר חוקי לחלוטין. בבוליביה..) ושכיוון שאסור להעביר צמחים בין המדינות, שניקח אותם ונשתמש.
יצאנו לדרך 3 ג'יפים.
השימוש במונח "דרך" פה הוא, בעצם, סוג של פרשנות חופשית למה שהתכוון המשורר. מדובר בדרכי עפר משובשות (אפילו ביחס לדרכי עפר משובשות), מלאות בורות וסלעים.
לעומת זאת, השימוש במונח "ג'יפים" קולע בדיוק למטרה. מדובר בטויוטות לנד קרוזרים, מוגבהים שפשוט בולעים את הדרכים האלה במהירויות בלתי אפשריות. לא הנסיעה הכי בטוחה בחיים שלנו, אבל אי אפשר היה שלא להתרשם מהמקצועיות של הנהגים.
זה גם השלב בו התוודענו לחברותינו לג'יפ. מדובר בשלוש בחורות שוודיות בנות 21 ו- 23 (גל היה פוצח בתפילת הודיה, אם רק היה יודע שיש אחת), חייכניות, מוכשרות, מודעות פוליטית ומקסימות לגמרי - הילדה, ליסה ובריטה (כן, כמו המסנן מים).
גם שאר חברי הקבוצה התגלו כחבורה ממש חביבה של אנשים, שהתחברו יחד לקבוצה כייפית במיוחד. זוג המבוגרים (ממש) התגלו כהיפים קנדיים, עם סיפורים מעניינים על מסעות בעולם; היו עוד זוג מבוגרים אוסטרליים, יהודים אוהבי ישראל, זורמים ומצחיקים; זוג צרפתים מאופק (אלא אם ישנים איתם באותו החדר והוא בדיוק צריך להחליף תחתונים); הערסים התגלו כזוג ועוד שני חברים מאוסטרליה. הם אכן היו קצת ערסים, אבל במובן הטוב של המילה (יש כזה) – פתוחים, שנונים ומצחיקים במיוחד; שני צעירים גרמנים – בחורה רעשנית שלא מפסיקה לטייל ובחור ביישן.
את הלילה הראשון בילינו, כהבטחת הסוכנות, במקום בסיסי. מאד בסיסי (אין מקלחת, אין מים זורמים בכלל). המקום הבסיסי הזה היה בגובה 5000 מטר, מה שהוביל לשורה של מפלות בקרב חברי הקבוצה – מי מקיא ומי סתם הלום כאב ראש. אבל מה, מצב רוח טוב. עלי הקוקה כבר השתלמו (בעיקר לגל שהרגיש מצויין ובכל זאת חיסל את השקית) וליסה הפכה להיות ספקית הסמים והמלכה של הקבוצה.
לפני סבב ההקאות, יצאנו לטרק עצמאי של כשעה באזור, לראות לגונה מקסימה מלאה בפלמינגו. הדרך היתה מאד קשה, בגלל הגובה ובגלל שהיא היתה בעליה. גם הרוחות המטורפות והקור המקפיא לא תרמו.
זה השלב להודות לשלל האלפקות שתרמו פרווה להכנת כובעים, כפפות וחותלות (הם עלו על משהו בשנות ה- 80) ששמרו אותנו בחיים.
- הג'יפ שלנו לבד בדרכים (השניים האחרים לפנינו, לא בטווח ראיה), פתאום עצירה. כולנו מבינים – פנצ'ר. כולם יוצאים מהרכב ומסתכלים על המאחורה של הג'יפ, איפה שאמור להיות גלגל ספייר – אין. סתם קרציות, הספייר היה מוסלק בתחתית הג'יפ. 20 דקות והיינו שם עם צמיג חדש.
- ממשיכים בנסיעה, הפעם קצת יותר מהר, כי צריך להדביק את שאר הקבוצה. פתאום הנהג שלנו, שלא הוציא הגה כבר יומיים, פוצח בקריאות – או, או, או, או... בום. הוא פספס איזה בור בדרך. לכולם נדפק הראש טוב-טוב בתקרה.
- ממשיכים בנסיעה, מולנו מופיע ענן שחור עצום (!!). גשם. מפעילים מגבים – אין מגבים. ממשיכים לנסוע ומקווים לטוב. כנראה שהנהג ממש מכיר את הדרך בע"פ, אחרת לא ברור איך הגענו.
- וממשיכים בנסיעה. מסביבנו עדרים של למות. כולם נורא שמחים כי הן נורא חמודות. אהה, יש גם כבשים – הן קצת פחות חמודות והרבה יותר טיפשות, אין הסבר אחר למה אחת מהן קפצה לנו לאמצע הדרך, ממש מתחת לצמיג. כבוד לריג'ה (הנהג) שהצליח לבלום בזמן ולא להרוג אותנו.
- שרדנו את היום והגענו להוסטל של הלילה השני. כולם נושמים לרווחה ואז הסטה פראית של ההגה שכמעט הופכת אותנו. האופציה היתה להיכנס בקיר..
את הלילה השני בילינו בהוסטל עשוי מלח. הכללללל עשוי ממלח. הכסאות, השולחנות, הרצפה וכו'.
במהלך ארוחת הערב, התוודענו לעובדה שמדובר ביום סנטה לוסיה - איזה חג שוודי שקשור (או אולי לא) לכריסמס. לא נלאה בפרטים ורק נספר שהבנות יודעות לשיר ושהן העלו מופע עם שירי סנטה לוסיה לרווחת כל הקבוצה (שהיתה מבושמת מבירה חמה ויין זול).
השירה בשפה זרה עוררה סקרנות אצל כולם וככה יצא שכל חברי הקבוצה נדרשו לשיר, כל אחד, שיר בשפתו. האוסטרלים בחרו איזה שיר שיכורים ואנחנו בחרנו את "פה קבור הכלב" בליווי הקבוצה שקיבלה הוראות מדוייקות מתי לצעוק "ווף".
אחרי ששרנו, סתם ישבנו לדבר וגילינו שבריטה יודעת לעשות תספורות. שני, לעומת זאת, לא יודעת. גל היה צריך להסתפר ולאניה היה אולר שוויצרי עם מספרים מנייאטוריות. מבינים לאן זה הולך?
אחרי התספורת, עייפים, מרוצים ומלאים שערות, פרשנו לישון. גל שהוקסם מהשירה בשפה השוודית וחשב שהבנות עדיין לא תרמו מספיק לאותו הערב, ביקש מהן לשיר לנו שיר ערש שוודי, וככה נרדמנו J
***
היום השלישי והאחרון בטיול עצמו, היה הביקור במה שאמור היה להיות גולת הכותרת – הסלאר. היה יפה ומרשים, אבל ממש לא גולת הכותרת המצופה.
מה שכן, עכשיו גם לנו יש תמונות טיפשיות מהסלאר.
בצהרים פרקו אותנו באויוני שבבוליביה ונפרדנו מהרוב המוחלט של חברי הקבוצה, כי רק אנחנו וזוג הצרפתים החלטנו לחזור לצ'ילה.
שארית היום היתה מגעילה וככה גם היום למחרת, כשהתעוררנו ב- 3:30 לפנות בוקר, כדי להתחיל בנסיעה מטורפת חזרה לגבול. את היום סיימנו בסביבות 11:00 חזרה בצ'ילה. בסביבות 16:00 קפצנו לסוכנות להקים מהומה קטנה על כל ההבטחות שלא מומשו ובעיקר על ה- 24 שעות האחרונות, בהן נסענו בחושך מוחלט, בניגוד למה שהובטח לנו. קיבלנו חזרה קצת כסף ובזה נגמר הסיפור.
***
לסיכום:
- הסיור בסלאר שווה אבל החלק החלש בו הוא דווקא הסלאר.
- עלי קוקה עוזרים מאוד, אבל לא כנגד מחלת גבהים.
- אפשר לעשות תספורת יפה עם אולר שוויצרי, פנס ראש, בחורה שוודית ולקוח קצת שתוי ומרוצה מראש.
- האוסטרלים שוב הוכיחו שבקבוצה איתם הכי כיף.
- מגבים, ביחוד בנסיעה בגשם, הם פאסה. החותלות, לעומת זאת, עושות קאמבק.
- שירים בשוודית נשמעים כמו מלמולי קסמים משר הטבעות.
- כשהבעיות צצות הבוס תמיד יעלם על אופניים (בדיחה פרטית שמצחיקה רק אותנו).
בלוג מעולה. כמה שהיה חבל שעזבת (גל) את צ'ק פוינט, עכשיו אני רוצה שתשארו שם לתמיד, כדי להנות. בקשתי מאלעד שלא יספר לך שהתמונה שלך מבאר הבוץ (כן, זאת שאתה מדגמן ספידו) משמשת שומר מסך במחשב של העבודה... סתם :) לא להלחץ.
השבמחקרואי
הי אנשים, עשיתם לי קצת נוסטלגיה. שמח שאתם נהנים. פעם הבאה יותר תמונות של השבדיות בבקשה. י.
השבמחק