חצינו את הגבול. אנחנו בארגנטינה.
הנסיעה לסלטה מסן פדרו יצאה באיחור של כמעט שעה. ידענו שאי אפשר להעביר בגבול צ'ילה שום דבר אכיל, אז לא הבאנו איתנו כלום לנסיעה, חוץ מקצת כסף צ'יליאני לקנות אוכל בעצירות עד הגבול. אז זהו.. שהגבול הגיע ב- 10 הדקות הראשונות של הנסיעה ואחריו לא היו שום עצירות. ככה יצא שהעברנו נסיעת יום בת 12 שעות בלי אוכל ובלי כסף מקומי לקנות אוכל (אם, נניח, היינו עוצרים איפשהו בדרך).
מזל שויקטוריה נתנה לנו קצת צ'יפס... עוד קצת מזל היה שלידנו ישב אוון - בחור אמריקאי משיקגו שבדיוק סיים ארבעה חודשים בצ'ילה כמורה לאנגלית ועשה את דרכו לקצת עבודות התנדבות בחווה אקולוגית (שקר כלשהו). אוון כנראה לא החליף מילה עם נפש חיה זה זמן רב. אין הסבר אחר לפרץ הדיבור שהגיח ממנו עם השאלה הראשונה ששאלנו. טוב, זאת לא היתה רק שאלה אחת, יותר כמו 90, אבל עדיין אי אפשר להסביר את פרץ הדיבור של אוון, שנמשך כמה שעות טובות ברצף (מאוחר יותר ויקטוריה תיפרד מהנימוס הבריטי ותתלונן על זה). בכל מקרה, לנו לא היו תלונות, כי זה העביר לנו את הנסיעה ו(כמעט) לא הרגשנו את הרעב.
אוון הוא אמריקאי עצוב. כשהוא חצה את הגבול מפרו לצ'ילה בדיוק היתה שביתה של עובדי נקודת הגבול. הוא היה מספר 200+, הם העבירו 3 אנשים כל חצי שעה, הוא חיכה בתור 11 שעות. אולי בגלל זה הוא עצוב.
לסלטה הגענו בשעת לילה ולמרות מתקפת משדלי הוסטלים למיניהם (שהיו דווקא מאוד מנומסים), אנחנו מחליטים לצאת למסע רגלי קטן, עד להוסטל שבחרנו מבעוד מועד. למסע מצטרפת ויקטוריה. ההוסטל נושא את דגל הסיסמא – location, location, location ואנחנו סולחים לו על הרבה דברים לאור העובדה שהוא יושב ממש על הפלאזה המרכזית של העיר, איפה שכל בתי הקפה, הבארים וכו'.
אם בצ'ילה עוד יכלנו קצת להרגיש חתרניים כאלה שמסתובבים בדרום אמריקה, סלטה (וככל הנראה ארגנטינה בכלל) לא מאפשרת את זה יותר. האווירה פה לחלוטין אירופית וגם החנויות. למרבה המזל, לא המחירים – המחירים, דרום אמריקה (מי אמר 2 כדורי גלידה ענקיים וטעימים אימים ב- 5.5 ש"ח ולא קיבל??). תענוג.
עוד קצת דרום אמריקה לעניים הם מצחצחי הנעליים והעובדה שלא מחבבים פה כרטיסי אשראי. כמעט הכל במזומן. זה לא היה כ"כ נורא אם לא היו פה תורים עצומים לכספומטים (שעה וארבעים.. לא, לא חיכינו. כמו ישראלים טובים הלכנו לחפש בנק אחר ומצאנו אותו במרחק 2 דקות הליכה – שם לא היה תור) ובסוף גם לא מאפשרים למשוך יותר מסכום מסויים שמספיק בערך ליום-יומיים. קצת פחות תענוג.
טוב, יש לנו כסף ואנחנו רעבים. אז למרות שהכל מאד זול גם בפלאזה המרכזית, הבחור מההוסטל המליץ על מסעדת "אכול כפי יכולתך" בכ- 25 ש"ח לאדם – מה, לא נלך. בטח נלך. הלכנו.
טעות חמורה. בעיקר לאור העובדה שיום קודם לא אכלנו כלום (חוץ מקצת צ'יפס של ויקטוריה והר גבינה צהובה מתובלת בפיצה בערב) ושארבעה ימים קודם בילינו במדבר עם מרק לארוחת צהריים. ניסינו כמעט הכל. ואז חזרנו לסיבוב שני. ואז גילינו שגם הקינוחים כלולים (כלומר, אם אפשר להתייחס לגלידת צבעי המאכל שהגיעה במלבני קרטון דק כשהיינו ילדים כקינוח). הגענו למסקנה חד משמעית שכל הקונספט פשוט לא מתאים לפולני שגדל על ברכי החינוך שאוכל לא זורקים.
כמה שעות אחרי הארוחה, שני סוף-סוף הצליחה למצוא מקום לנשימה אחת של אוויר.
מעבר לבעיית הנשימה (שכאמור נפתרה כמה שעות אח"כ), היתה לנו בעיה נוספת - קבענו עם ויקטוריה לארוחת ערב במסעדה שהמליצו לנו עליה, ולא היה לנו לב (וחמצן) להגיד לה שאנחנו לא יכולים אפילו למצוץ קיט-קט. לא כ"כ שמחים וגם לא טובי לב במיוחד, יצאנו לאכול.
ברומא התנהג כרומאי. רומאי בארגנטינה מזמין במסעדה סטייק. אנחנו רומאים ידועים, אז הזמנו סטייק. בגלל שגם לנו יש גבולות (נשבעים), הזמנו רק אחד לשנינו. ואז הגיע הסטייק (פחות מ- 60 ש"ח למתעניינים) ושיחת היום בשולחן שלנו היתה – האם המלצר הבין שאנחנו חולקים סטייק או שקיבלנו שני סטייקים, אבל בצלחת אחת. לאחר בירור עם המלצר גילינו ש- 600 גר' היא בהחלט מנה לאדם אחד בלבד. ברומא.
מעבר לזה, ביקשנו מדיום-וול וקיבלנו יותר מדיום-רייר, אבל לא נרשמו תלונות (אלא אם מחשיבים את העובדה ששוב לא יכלנו לנשום). אכלנו, שתינו, מה, לא נשתה קפה ונאכל משהו מתוק לנשמה בבית קפה החמוד שעברנו בדרך??! וודאי שכן.
ההכרה, איך קורה שכולם עולים פה 10 ק"ג בממוצע מתחילה לחלחל..
יום חדש ואיתו החלטה שהיום אנחנו נרגעים עם האוכל. לאלה מכם שבמתח – הצלחנו. אבל רק בגלל שהיינו בדרכים משהו כמו 12 שעות ולא היה איפה לעצור.
הסיפור המלא בפוסט הבא (כי אנחנו חייבים לצאת מהמסעדה שאנחנו נמצאים בה כרגע ולעבור לבית הקפה ממול).
*** תמונות נוספות (למשל, של הסטייק היקר), נמצאות על המלצמה של ויקטוריה. אם אי פעם נקבל אותן, מבטיחים לעדכן ***
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה