טסנו בשביל החופש. וגם כי התאים לנו עכשיו קצת להתנתק. והכי - כי כבר הרבה זמן רצינו לטייל יחד ולא היינו בטוחים שיהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות (מי אמר חיים בסרט בגיל 30 ולא קיבל?) (כן, 31 אבל, אבל למה הקטנוניות).
הנופים? טוב, במצטבר, היינו ברוב קוי הרוחב בכדור הארץ, לא באמת חשבנו שיפתיעו אותנו. כמה טעינו.
***
בשבע בבוקר יצאנו מאריקה לכיוון פוטרה (Putre) נסיעה של שלוש שעות נסיעה שכוללת טיפוס של 3500 מטר. פוטרה הוא כפר מהסוג הזה, שכשהאוטובוס עוצר אתה ממלמל למי שאיתך "נו בכמה חורים עוד נעצור לפני שנגיע". כשכולם קמו לצאת מהאוטובוס, שני פנתה בחשש לאדם היחידי שהיה איתנו באוטובוס והיה חשד שאולי הוא מבין קצת אנגלית וניסתה לברר אם זה רציני ששם משאירים אותנו. זה היה רציני.
אז הבנו שהמחווה של בעל ההוסטל ושל בעלת סוכנות הנסיעות, לפגוש אותנו בירידה מהאוטובוס, היא לא גדולה כמו שהיא נשמעה בטלפון – יש בכפר כביש אחד בודד, עליו נמצאים ההוסטל וסוכנות הנסיעות.
אבל למה הציניות – בסה"כ, מהר מאוד התאהבנו במקום. מדובר בכפר יחסית קטן (יחסית למיני ישראל, כמובן) עם כיכר מרכזית, בו ממוקמת הכנסייה (אפילו נפלנו על חתונה מקומית, עם תזמורת נגנים ובלונים). הרחובות קטנים ושקטים והעוברים ושבים מברכים אותך לשלום.
ההוסטל (pachamama) היה, איך לומר, לא עקבי.
מצד אחד, זה היה מבנה חמוד עם רחבה של כורסאות קש וערסלים, בה מסתובבות חיות המחמד - גורת למה, גורת אלפקה וזוג חתולים עם גורה. מצד שני, בשירותים יש נייר טואלט (או שאין) ולארוחת בוקר יש קפה (או לא), לחם (או שלא) וריבת חלב שאין במקומות אחרים גם כאן אין (או שכן). בקשר לחשמל בחדר, לא היה צורך בניחושים, הוא פשוט לא עבד ולאף אחד לא היתה כוונה לבדוק את הנושא. אהההה, בעלי המקום גם מתכוונים לפתוח שם מסעדה. היום. אולי מחר. לא הסתדר, נראה, אולי מחרתיים.
את שארית יום ההגעה העברנו בהתאקלמות מאוד חשובה לגובה, כדי שנוכל לנשום במהלך הסיור למחרת (במילים אחרות, מדובר פשוט בבטלה מוחלטת). כדי להתחזק, אכלנו לארוחת ערב סטייק אנטריקוט וצ'יפס עם נגיעות (חצי ליטר) שמן, בארבעים שקל.
***
את בוקר המחרת פתחנו בהתייצבות בסוכנות הטיולים ויציאה לדרך, ברכב חדש ויפה, יחד עם זוג גברים צרפתים קצת מוזרים (אנחנו לא חושבים שהם היו זוג במובן התנכי של המילה, אבל עם הצרפתים אי אפשר אף פעם לדעת). הנהג והמדריך היה חואסטין, שבזמנו הפנוי מוציא משלחות טיפוס על הר הגעש המושלג בשמורה – הוא בטח בילה את כל יום הסיור בהסתלבטות עלינו, בזמן שנעתקה לנו הנשימה כשטיפסנו, בזחילה איטית, מהכביש חזרה לרכב (זה מהגובה.. אין שם חמצן!!)
לא סתם בחרנו בכותרת אפס ציניות. באמת פשוט אין. השמורה (Lauca) פשוט מדהימה!
אמנם, תחילת היום התאפיינה במספר התמרמרויות קלות, שהתגלו כלא מוצדקות בעליל:
- אין מצלמה שווה. ובכ"ז, יש תמונות מאלפות.
- יש המון עננים והם חוסמים את כל הנוף המרהיב. הם התפזרו בשלב מסויים וכשחזרנו להוסטל התברר לנו שזה עדיף, אחרת השמש היתה מבעירה אותנו, בגלל הגובה. בלי להתקטנן, אפשר לומר שעדיין החצי הבהיר יותר מבין שנינו חזר בגוון אדמדם בריטי, למרות התמרחויות ושלל כיסויים.
- קר. קר מאד. קר כזה שלא מרגישים את האצבעות בידיים ושאי אפשר לנשום את האוויר. זה נפתר תודות לסטייל המזרח תיכוני מבית אמא (אמא של שני כמובן. באירופה לא התלבשו ככה) – ראו תמונות.
הרווח של סיור עם מדריך מקומי (לעומת שכירת רכב וטיול לבד – זול יותר) הוא הירידה מהכביש הראשי לטובת דרכים משובשות שמובילות למקומות מרהיבים. היום כלל כמה עצירות לסיורים רגליים בני חצי שעה-שעה.
בהתחלה עצרנו באזור שנקרא, בתרגום לעברית, "הרבה לגונות", מעליו מתנשא הר הגעש הגבוה באיזור (6200 מטר).
משם לאורך אגם Chungara (הגבוה בעולם – 4500 מטר), מעליו גם מתנשא הר געש.
 |
תדמיינו שבפעם הרביעית הצרפתי החביב הצליח להבין את התזמון של המלצמה לעומת קריאות ה- "1,2,3" ותפס אותנו באוויר |
אז עשינו עצירה קצרה לקפה ומאפה בכפר Parinacota, שהוא חור תחת אמיתי (תסלחו לנו על הצרפתית, זה בהשפעת הזוג איתו בילינו את היום). הכפר מונה אחת עשרה משפחות, שאמנם מחזיקות בו בית, אבל לא תמיד גרות בו. הם פשוט נודדים מאתר לאתר באזור, לפי עונות השנה ואזורי המרעה של הלמות.
ד"ש לקוראינו הנוצרים – אל דאגה, בנוסף לאחד עשר הבתים יש בכפר כנסייה מפוארת מהמאה ה 18. ד"ש גם לאוהדי בית"ר ולקוראינו הגיקים שחיים על PRO - גם מגרש כדורגל יש פה (אחת עשרה משפחות, שני ילדים בממוצע למשפחה זה אומר שתי קבוצות ועוד יש את ההורים כמאמנים, שופטים וקהל).
אח"כ עוד הספקנו לטייל באיזור מרעה של למות ואלפקות (זה כמו שפן וארנב – אתה לא בדיוק יודע על איזה מהן אתה מסתכל כל פעם) ולצאת לסיבוב קטן באיזור עם מערות ששימשו את הנוודים. עד שהם הקימו את הכפר חור תחת.
המראות בכל השמורה הם פשוט מדהימים. מרחבים אדירים עם הרים מדהימים מכוסים בשלג, ומסביבך המוני בעלי חיים בסביבתם הטבעית (בנוסף ללמות ולאלפקות, יש גם ויקוניות, שפני סלע וקונדורים. השמועות מדברות גם על פומות, אבל לא זכינו).
לסיום, היינו חייבים להוריד מעלינו את אבק הדרכים. עשינו את זה בבורות מים מטונפים באדמה (כן, גם הבורות וגם המים היו מטונפים). מדובר במעיינות טבעיים, חמים מאוד (40-60 מעלות). משפחה של צ'יליאנים התערבו אם הם יצליחו לגרום לבחור הצהוב לידם למרוח על עצמו את הבוץ שהם חפרו מהמערה ליד, בטענה שזה מלא מינרלים ובריא מאד לעור. מישהו שם הרוויח הרבה כסף..
קצת אחרי שגל סיים להתמרח, גילינו שאב המשפחה מקיא את נשמתו בצד (סיפור אמיתי).
***
חזרנו להוסטל בשש בערב. מפורקים (אין שם חמצן אומרים לכם). הספקנו להכין אוכל (הספקנו = שני הספיקה להכין, גל הספיק לשטוף. כמו בבית..), לפני שנרדמנו בשעה מביכה מכדי לציין (טוב, זה היה ב- 20:00).
למחרת ב- 14:00 יצאנו באוטובוס חזרה לאריקה. הגענו וגילינו שהתכניות שלנו להמשיך באוטובוס הלילה לסן פדרו נגוזו עקב היעדר כרטיסים לאותו היום, אז קנינו ליום למחרת (היום בלילה). לא נורא, חזרנו להוסטל הכיפי של רוס, שם גילינו שהתכניות שלנו לקבל שוב חדר זוגי נגוזו עקב תפוסה מלאה, אז ישנו ב- dorms עם בחורה מפינלנד שקדחנו לה כל הערב בשאלות על פינלנד (יש שם 3 שעות של אור בימים אלו. ביוני, יש רק 3 שעות של חושך)
ככה יצא שיש לנו יום המתנה - רביצה בהוסטל, מוצ'ו אינטרנט ופוסט נוסף, ארוך מדי.
....אני קורא וחולם בהקיץ שאני שם...
השבמחק