לקורדובה הגענו בזמן, כלומר בבוקר. למקום חדש תמיד כדאי להגיע בבוקר. אל תשאלו איך אנחנו יודעים את זה, אנחנו פשוט יודעים. זה סוג של common knowledge ואם אתם לא יודעים את זה, כדאי שתבדקו מה עוד אתם לא יודעים..
בכל מקרה, הסיבה שהגענו בבוקר היא שהנסיעה לפה מסלטה היא נסיעת לילה בת 12 שעות. למודי נסיון, החלטנו הפעם להתפנק והוספנו קצת כסף (20 ש"ח, לא משהו דרמטי) לכורסא במקום כסא (מחלקת עסקים לעניים). היה שווה, ישנו מעולה (כמובן ששני ישנה מעולה גם בכסאות הכי מעפנים שנסענו בהם, אז נתעלם ממנה כרגע). הגענו ועוד קצת התפנקנו במונית ספיישל להוסטל. בדומה למונית ספיישל שלקחה אותנו לתחנת האוטובוס בסלטה (כן, עברנו כמה ימים מפונקים), נהג המונית כנראה לא שם לב שהוא עם נוסעים, אז הוא נסע במהירות מופרכת, צפצף וחתך כל מי שעבר בדרכו (או 50 מטר ממנה והפריע לו לעקוף בנתיב הנגדי. באדום). הגענו ממש מהר וממש בזול. וממש בנס.
הרחוב שבו ההוסטל נמצא משמש במהלך היום כשוק (כמו הכרמל, רק בהודו). אנשים צועקים (הכי כיף חדר שפונה לרחוב), צפיפות בלתי נסבלת, אנשים מזיעים (חם בקורדובה. חם מאד. 37 מעלות חם) ומלאן שוטרים בכל פינה.
להוסטל הגענו מהמלצות חמות באתר פופולרי בקרב מטיילים ו(ממש) הופתענו לגלות שהוא למעשה בבעלות שלושה ישראלים שמסיבות שונות (שקר כלשהוא ובטח גם סמים) באו ללמוד כאן. האמת היא שהם אחלה חבר'ה וגם ההוסטל נחמד וכולל גג מטריף שכיף להעביר בו שעות מתות בבוקר ואחה"צ (כשהשמש לא באזור שורפת לך את הגבות). החסרון הבולט של ההוסטל היא האזרחות.. בעלים ישראלים מושכים מטיילים ישראלים. את כל אלה שלא ראינו עד עכשיו פגשנו פה. יוסטון – אנחנן מוקפים. אין לנו תלונות ממש ספציפיות על אלה שפגשנו פה והם אפילו מנגנים יפה בגיטרה את אהוד בנאי, אבל בינתיים נראה שלא נשמור איתם על קשר הדוק.
***
מאמר מוסגר: תוך כדי כתיבת שורות אלה מתחוור לנו משהו – המדד לזה שאתה פשוט לא מחבב מישהו בטיול הוא שאתה לא לוקח את הפייסבוק שלו. בפייסבוק שלנו נמצאים כרגע אנשים שדיברנו איתם, במצטבר, חצי שעה, אבל נהננו או התעניינו מספיק כדי להחליף פייסבוקים. שיהיה. מנגד, יש פה אנשים שאנחנו ישנים איתם בחדר כבר ארבעה לילות ואין לנו מושג איך קוראים להם (ד"ש להולנדי המבוגר והמוזר שכמעט נרצח כשקדח לשני על הבוקר, עוד לפני שהיא שתתה קפה), וזה גם לא מעניין אותנו. ולמה הם נתקעים בקורדובה. ועוד בחדר הספציפי הזה?
חזרה לענייננו.
***
עם הגעתנו להוסטל (בבוקר. זוכרים? הכי כדאי בבוקר), התארגנו (התקלחנו וצחצחנו שיניים, כדי שמשאיות הזבל לא יאספו אותנו כשנצא לרחוב. בכ"ז, נסיעת לילה ולא בדיוק היו מים זורמים) ויצאנו לסיבוב בעיר. השמש שורפת אותנו.
נכנסנו לחנות לקנות כפכפים והמוכר , כמו כל אדם אחר בארגנטינה (כולל מישהו שביקשנו ממנו הכוונה ברחוב ונתן לנו אותו תוך כדי שהוא מתרחק מאיתנו), שואל מאיפה אנחנו. "ישראל"; "גם אני!". וואלה, נו יופי, לימדו אותך להגיד בעברית "גם אני" ו"בן זונה" ועכשיו אתה נודניק. יאללה, תביא מידה 37. לא אמרנו את זה.. אנחנו אנשים מתורבתים - חייכנו בנימוס. אבל הוא בשלו: "סתם סתם, אני לא ישראלי". אנחנו מחליפים מבטים ושמחים שלא לכלכנו עליו בעברית בעודו עומד מולנו (לא שאנחנו עושים את זה בכלל. מה פתאום. זה ממש לא יפה לעשות כאלה דברים. גם אם ישנים אתכם בחדר זוג אנגלים בלתי נסבלים. וגם אם אתם תוהים ביניכם לביניכם האם זה בסדר שכולם מתחילים עם הגרמניה הגבוהה והבלונדינית ולא עם החברה שלה עם הציצי הגדול). בכל מקרה, הבחור יהודי חם שהגיע לעשות סימסטר או משהו בסגנון ברמת אביב וגר במעונות לידנו במשך שמונה חודשים, במהלכם למד עברית. קיבלנו הנחת חברים ונאלצנו לסבול את בעל החנות פוצח בתפילת "אני מודה" תוך כדי שהוא מעביר את כרטיס האשראי. הבעיה היתה שאחד מאיתנו לא עלה לתורה, אז הוא לא הבין מה הבחור ממלמל, אז השני מאיתנו היה צריך להסביר לו. בכל מקרה, התברר שגם הבעלים של החנות הוא יהודי חם, שומר מצוות וחובש כיפה (אבל לא פה, כי יש פה אנטישמים. אחלה. תודה..).
ד"א, המוכר בהחלט צלח את מדד הפייסבוק והחלפנו פייסבוקים. שיהיה.
יום שני בקורדובה. חם. 37 מעלות חם והשמש עדיין שורפת. החלטנו ללכת לבריכה העירונית שמסומנת במפה של ההוסטל. חבל, באמת חבל שאף אחד לא מעודכן שהיא נסגרה לפני חודש. ממש חבל גם שלא לכל המקומיים ברור איפה היא בדיוק נמצאת. מה שמוביל לחבל הבא, חבל שלקח לנו שעה (בשיא החום!!) להגיע אליה – כלומר, לשער הסגור שלה.
מיובשים ומאוכזבים, המשכנו לאטרקציה הבאה שתכננו לנו להיום – סיור מודרך (באנגלית!) באוניברסיטה העתיקה ביותר בקורדובה (קורדובה היא עיר של אוניברסיטאות. יש פה 7 ואוניברסיטאות ולמעלה ממאתיים אלף סטודנטים). חבל, חבל שהאוניברסיטה פרוסה על איזור ענקי ולא תחומה בחלק מסויים, או מגיעה עם איזו מפה קטנה לרפואה. ממש חבל גם שלא לכל הסטודנטים שמסתובבים בה ברור איפה בדיוק נמצא הבניין הראשי ממנו יוצאים הסיורים. חבל גם שלקח לנו עוד שעה למצוא את הבניין – אנחנו עדיין בשיא החום (יש פה כמה שיאים). הגענו מיד בעיצומו של עוד חבל – הבחורה מהדלפק של המודיעין הייתה בסיאסטה. לא נורא, היא חזרה מהסיאסטה להנחית עלינו את החבל האחרון לאפיזודה הנוכחית – חבל שבגלל שאנחנו יומיים לפני חג המולד, רוב הסטודנטים בחופשה ולכן יש מעט אנשים ואין סיורים.
הלומי שמש ומוכים, קיבלנו החלטה רציונאלית – לחפש מקום עם מזגן. נכנסנו למרכז קניות גדול והלכנו לראות סרט. הפעם לא היה חבל, היה דווקא נחמד.
יום שלישי בקורדובה. יצאנו באוטובוס מקומי מרחק שעה וחצי לאיזה מקום שהמליצו לנו לצאת אליו לשכשך בנחל ולעשות פיקניק נחמד - "אבל אל תתעצלו" הוא זרק, "לכו לפלאייה של ההיפים, אל תתקעו ליד הגשר כמו כולם. זאת שעה הליכה אבל יותר נחמד שם". זאת ההמלצה שקיבלנו לאחד המקומות היפים ביותר בהם היינו עד כה בטיול ואולי אפילו אי פעם. הצהוב פירכס מהתרגשות כשהוא ממלמל משהו על הסחנה ועל הבן זונה שהמליץ ולא אמר לנו שאפשר לעשות שם קמפינג.
מדובר בנחל שזורם לאורך עיירת נופש קטנה ולאורך הדרך נוצרו בריכות טבעיות עם מעין חופי רחצה קטנים עם חול שנראה כמו חול ים. המים, כמו בסחנה, בדיוק בטמפרטורה הנכונה, על הצד הקריר שלה.
לא התעצלנו והלכנו לפלאיה של ההיפים, שזה בעצם עיקול נחל שנמצא בדיוק מאחורי אחד ההרים (גבעה), שממוקם ככה שמהרגע שעוברים את ההר הקטן, עיקול הנחל מוסתר לחלוטין מאחוריו ולכן מתנתקים לחלוטין מהעיירה. בעיקול יש רצועת חוף ארוכה יחסית ומאחוריה, מתחת לעצים, הקרקע מכוסה בקצת דשא, עליו אנשים מקימים אוהלים. כשאנחנו הגענו היו באזור חמישה-שישה אוהלים מתוכם ביצבצו כמה זוגות רגליים. בחלק מעיקול הנחל יש מים מאד רדודים ואפשר פשוט להתחרדן בהם - אחרי הליכה של שעה בחום כלבים, זאת בהחלט היתה חוייה מרעננת, ברמה שאיפשרה לשני לשבת חשופה לגמרי בשמש הקופחת בלי להתלונן (רק לציין ביובש שכשהיא תצא מהמים האלה היא לא תוכל יותר לקרוא לעומר (האחיינית שלה) "שחורי"). בהמשך הנחל נוצרה בריכה עמוקה טבעית, שמתפרשת על פני שלוש מאות מטרים ותחומה לאורכה בסלעים ובפינות חוף קטנות – להלן.... הסחנה (בגרסא הצעירה שלו לפני שהוא הפך לפארק לאומי והגיעו הערסים והערבים. תרגעו, כמה מחברנו הטובים הם ערסים. אתם יודעים מי אתם ..).
בשלב כלשהוא של הרביצה שלנו, עלו צלילים עמוקים של סקסופון מכיוון אחד הואדיות. אח"כ הם התחלפו בחליל. סוראליסטי לגמרי. דיברנו מעט ובשקט כדי לא להפריע את השלווה ושאפנו הרבה אויר, בעודנו בוהים בגבעות מסביב המכוסות כולן ירוק.
בשלב מסויים היינו חייבים להתחיל לחזור, כי השמיים התכסנו עננים המרמזים שהתחזית – שתהיה סערה – אולי נכונה. אספנו את הבגדים ששטפנו בנחל והשארנו להתייבש על סלע לוהט ועשינו את הדרך חזרה תוך קללות נמרצות של נותן ההמלצה (עמיחי, לא אתה) ואתרי המטיילים שלא אמרו מילה על ייחודו של המקום ועל זה שאולי כדאי לשקול לקחת לשם אוהל ואוכל לכמה ימים. בין לבין חשבנו איך נעשה את המכה אם נקים אתר שווה למטיילים.
לקורדובה חזרנו עם חיוך. הוא נשמר גם אחרי שגילינו שהברביקיו (פה זה אסאדו) שאמור היה להתקיים בהוסטל בוטל עקב הסערה (אל דאגה, הוא מתקיים היום).
אין ספק שמדובר בסוג המקומות שכבר כשאתה שם, אתה יודע שמעטים המקומות שעוד תהיה בהם וישתוו לו. למרות האכזבה שלא נשארנו לקמפינג מספר ימים היה כיף לגלות פנינה שכזאת שלא מופיעה באף ספר או אתר רציניים. החלטנו שלא לפרסם המלצה משלנו, כי אנחנו מניחים (סתם, מן הנחה רנדומלית לגמרי) שהמקום היה נראה לגמרי אחרת אם היה מאוכלס בקבוצה של סטלנים ישראלים. אולי בגלל זה גם אנחנו לא מצאנו אף המלצה... אולי אנחנו הם הסטלנים הישראלים שלא רצויים שם.. אם היינו סטלנים..
יום רביעים בקורדובה – ערב חג המולד. ההוסטל ארגן על הגג ארוחת בשר מסורתית - ירך שלמה של פרה שבושלה זמן רב, שנקצצת לרצועות דקות ומלווה במטבלים (92% שומן). היה מעולה. בעיקר עם שני ליטר בירה. בחצות בדיוק נדלקו סביבנו השמיים, כשכל האופק התמלא בזיקוקים (אבל ממש כולו. בערך 20 מוקדים שונים). קצת נראה כמו הדיווחים מהגגות של קריית שמונה במלחמת לבנון. בסביבות 1:00 בלילה אנשים התחילו לצאת למסיבות השונות בעיר. קורדובה ידועה בחיי הלילה שלה ובערב חג המולד אמורות להיות מסיבות טובות. חשבנו לצאת לאחת וגילינו שמה שפחות ידוע לגבי מסיבות ערב חג המולד בקורדובה הוא שהמועדונים השווים נמצאים מרחק נסיעה לא קצרה במונית ושהסיכוי לתפוס אחת בערב חג המולד שואף לאפס (מהצד הפחות טוב של השאיפה). חמור מכך, הסיכוי לתפוס מונית חזרה פשוט לא קיים (אולי אחרי שבע בבוקר). אה כן וכמו שאמרנו הבירה הייתה טובה...אז נפלנו למיטה. למחרת תיחקרנו את אנשי ההוטסל ומסתבר שהדיווחים היו מדוייקים – חלק לא הצליחו לתפוס מונית ואמרו שהיה מעפן, חלק הצליחו אחרי חצי שעה ואמרו שהיה מעולה.
 |
| אנחנו סתם מרמים, זאת לא תמונה מארוחת החג. זאת סתם תמונה מארוחה שהכנו. אין ספק בכלל - ליטר הוא השליש החדש.. |
