על הר הגעש ויאריקה מטפסים כי הוא שם. שם ככה שאי אפשר להתעלם ממנו, כמו חתך נייר (paper cut) בחיבור בין האצבעות בידיים (ותודה לג'קאסס על הדימוי). מבכל פינת רחוב, אם עוצרים ומסתכלים מסביב, רואים עיירת תיירות קטנה (ונמוכה) ןמעליה רואים אותו – שפיץ לבן לעבר השמיים, נראה כמו הר שילדים מציירים.
והוא מעשן בלי הפסקה. בלי בושה. הוא עומד ומעשן לנו מעל הראש. בעצם, מדובר בהר געש פעיל. פעיל ברמה שכל יום ב- 12:00 בדיוק יש בדיקה של צופר האזעקה מפני התפרצות שלו בעיר ויש נוהל ברור לאן רצים אם זה קורה.
***
שבע בבוקר אנחנו בסוכנות הטיולים, מודדים נעליים לטיפוס. כן, נעליים שבערך אלפיים איש לפנינו נעלו. בזמן שהם טיפסו במשך 4.5 שעות. אם האופציה לא היתה לקחת את הנעליים החדשות שלנו ולטפס איתן (השלג מפרק ומרטיב אותן והוא לא שמע על גורטקס), היינו נגעלים מעצמנו – ל(רוע) מזלנו היו לנו דברים אחרים להיגעל מהם.. בסוכנות אנחנו מגלים שהקבוצה מורכבת מכעשרים איש - הרוב המכריע ישראלים. חלקכם כבר יודעים שעלינו על הגל היורד של הישראלים המטיילים פה, כך שזה לא מפתיע אותנו. את ארבעים וחמש הדקות של הנסיעה לבסיס ההר אנחנו מעבירים בואן ומאחורינו מרעיש גוש של חרא ישראלי שמורכב מארבע בנות שהזכירו לנו נשכחות מנתניה. תשכחו מקוקו וסרפן, לבנות מאחורינו יש עיני עגל, אנגלית של סינים וגלגול לשון של יובל המבולבל – ועכשיו כולם יחד, בקול של ליטל מעתוק: "can you picture us?" (yes we can, and it is not a pretty sight).
בין תהיה לתהיה בקשר לדרכים השונות בהן נוכל לדחוף את הבנות מצלע ההר ולגרום לזה להיראות כמו תאונה מצערת, תהינו בקשר למזג האוויר. הסבירו לנו שהצלחת הטיפוס תלויה בעיקר במזג האויר ומאיפה שאנחנו יושבים זה לא נראה מבטיח לאור העובדה שאנחנו בערפל כבד וגם התחיל טפטוף קל. המדריכים טענו בתוקף שאי אפשר לדעת כלום עד שלא נגיע לבסיס ההר, מה שאומר שבשביל לדעת צריך לשלם (אין ארוחות והסעות חינם). ככל שמתקדמים הערפל נהיה יותר ויותר סמיך ואנחנו כבר מבינים שהיום לא מטפסים (החלק הנמוך מבין שנינו, שחשש מהטיפוס כמו מטיפול שורש בלי הרדמה – עודד, הדימוי הזה לא מיועד לך – אפילו כבר השלים ב"צער" עם הדבר).
ואז פתאום (הזקנה התפצלה לשניים (למי שלא מבין שיתבייש ויילך לחפש ביו-טיוב) עברנו גובה מסויים והערפל שכיסה אותנו התגלה כענן שפשוט נותר מתחתינו. כחול הופיע בשמיים ומעלינו לא היה אף לא ענן אחד. חשוב ומשמח מזה, גם לא היתה רוח חזקה והיא, למעשה, הגורם המרכזי שיכול לחרב את מזג האוויר ואיתו את הטיפוס.
למעשה, מזג האויר היה כל כך טוב שאת הטיפוס עשינו ללא בגדי הסערה שחילקו לנו וגל בכלל היה עם מכנסיים קצרים.
***
כבר בהגעה לבסיס ההר מתגלה נוף מרשים (לא, אי אפשר להישאר פה, אנחנו מטפסים), כיוון שגם נקודה זו גבוהה יחסית לשאר האיזור ומתחתינו השמיים כוסו ביריעת עננים כבדה ומרשימה.
את החלק הראשון של הטיפוס עשינו בעזרתו האדיבה של הרכבל. זה חלק משעמם וקשה שעיקרו דרך עפר. מתחתינו הלכו וקיללו במרץ אלה שהחליטו ללכת אותו. מקצה הרכבל מתחיל הטיפוס – 5 ק"מ ו- 1000 מ' לפנינו (אל תתחכמו – 1000מ' לגובה). להפתעתנו הטיפוס לא כל כך קשה. הוא דומה יותר לטיפוס מדרגות מאשר לטיפוס במדרון. אנחנו נעזרים בגרזיני קרח שחילקו לנו ושנראו יותר כאילו הם יגרמו לפציעה יותר מאשר יעזרו לטיפוס (זה רעיון לתאונה מצערת שלא חשבנו עליו בדרך).
במאמר מוסגר נודה שבהמלצת הצוות, הבאנו לטיפוס מספיק סוכר בצורת במסווה של משקאות וחטיפי אנרגיה כך שיכולנו להאיר מערה חשוכה עם העינים, אז אולי הטיפוס היה קצת קשה, אבל לא שמנו לב.
לקראת הסוף הטיפוס נעשה תלול. יחד איתו העננים שחסמו לנו את הנוף מתפזרים ומתגלה לנו נוף מרהיב.
עוד דבר שקורה לקראת הטיפוס הוא ששני לא יכולה יותר לסבול את הפיפי. אנחנו שואלים את המדריכה איפה אפשר לעשות והיא מניפה את הידיים לצדדים ומסמנת שאפשר בכל מקום על ההר. עכשיו תדמיינו הר כמו שילדים מציירים ומכל עבר מטפסות קבוצות של אנשים – איפה? איפה בדיוק אפשר לעשות שם פיפי? התקבלה החלטה שחשוב להסתתר מהקבוצה שממשיכים איתה וכל השאר מקבלים צפיה חינם.
החששות מסיבוב חוזר של חווית הטרק תהפוגגו כבר במהלך הדרך, כשההרגשה הייתה טובה ונהנינו מכל רגע. שמרנו קצב עם כל הקבוצה למרות שהכנו את המדריכים לכך שאנחנו איטיים. אפילו הצלחנו להיפטר בדרך מליטל מעתוק.
הגענו לפסגה בתוך ארבע וחצי שעות. כבוד! הפסגה בידנו (ובידי עוד כמה מאות מטיילים שטיפסו באותו היום).
***
בפסגה היה לנו קצת פחות מזל עם הרוח שהעיפה את העשן מהלוע לכיוון שלנו. כל שאיפה קטנה מהעשן גורמת למחנק מיידי (דימויים של אוהל אב"כ נשמעו מכל ישראלי שבילה איתנו בפסגה). זה השאיר אותנו צמודים לקצה הצוק, שם נשבה רוח נקייה ולא אפשר להתקרב ללוע ולשמוע את הלבה.
בכל זאת, גל יצא לסיבוב קטן בעקבות מדריך מחברה אחרת שלקח ארבעה מטיילים לפינה בה העשן לא הפריע להתקרב ללוע ההר - צבעים של ירוק כתום ואדום מכסים את קירות הלוע. לבה לא רואים וגם לא שומעים.
בילינו בפסגה כ- 45 דקות - אכלנו, שתינו, השתעלנו, קפאנו ובעיקר לא הורדנו את העיניים מהנוף ושמחנו שהצלחנו להגיע.
***
עכשיו הגיע החלק הכייפי באמת. עם כל הכבוד לאתגר שבטיפוס, לנוף המדהים ולתחושת האופוריה, הדרך למטה התגלתה כסיבה האמיתית להגיע למעלה.
לפני היציאה למטה אנחנו מתלבשים בכל בגדי הסערה שקיבלנו בסוכנות, כדי שלא נירטב. ארבע וחצי שעות הטיפוס למעלה מתחלפות בשעה וחצי של גלישה על התחת או על משטח פלסטיק שחילקו לנו. אין ספק, בין העובדה שמדובר בהר געש פעיל, לגרזנים לירידה למטה – בטיחות היא ערך עליון...
גלישה על התחת במורד הר.זה מסוג הדברים שבלי קשר לגיל שלך פשוט מעלים חיוך מטופש ותחושת הנאה מטורפת. לא נרשמו תקלות מיוחדות בדרך למטה.
הגענו למטה ספוגים!! אבל לגמרי!!
***
בחמש הרכבים כבר פרקו אותנו חזרה בפוקון.
בשמונה, אחרי מקלחת קצרה ואמפנדות בקיוסק, חיכינו שלווים מחוץ להוסטל להסעה למעיינות החמים הטבעיים שבדר"כ הולכים אליהם אחרי יום הטיפוס בשביל לשחרר את השרירים.
בתשע כבר היינו ספונים חזרה בהוסטל אחרי שחיכינו ארבעים דקות להסעה בשביל לגלות שהייתה טעות בסוכנות ופשוט שכחו אותנו. אין תלונות, האמת היא שהיינו עייפים והמקלחת החמה בהוסטל הספיקה לנו. מה גם שקיבלנו חזרה את רוב הכסף והלכנו בפחות מחצי מחיר בהמשך השבוע עם חברים.
באחת עשרה כבר ישנו, חולמים על גרזיני קרח, פסגות מושלגות, שמכת עננים וגלישה מהירה במדרון מתפתל.
לליטל מעתוק שלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה