מנוחה כפויה היא מושג חמקמק. מצד אחד, אי אפשר להכחיש שמדובר במנוחה, כי אתה לא ממש יכול לעשות שום דבר. מצד שני, היא כפויה ורק המרמור על זה שנכפה עליך משהו שואב ממך כל-כך הרבה אנרגיות, שאתה לא מרגיש שנחת לרגע.
אבל נתחיל מההתחלה. לא ממש מההתחלה, אבל מספיק מוקדם לענייננו.
***
הגענו לברילוצ'ה. מדובר בעיירת סקי ונופש לכל דבר – יפה, נעים, טעים ויקר. את היומיים הראשונים הקדשנו לשורה של בירורים וסידורים בקשר לציוד טיולים (צריכים להחליט אם קונים או שוכרים אוהל) ולבחירת הטרק הראשון שלנו שיפתח את סדרת פטגוניה שציפינו לה.
ההחלטה הראשונה שהתקבלה היתה שבשלב ראשון רק נשכור אוהל, כי נראה היה שאוהלים טובים הם מאד יקרים ורצינו קודם לעשות "נסיעת מבחן", לעצמנו ולציוד המושכר. ההחלטה השניה היתה לצאת לטרק בן יומיים שהוא בעצם אותו מסלול בשני הכיוונים, כי המסלול הרגיל אמור להיות מאד קשה ביום הראשון ואנחנו עדיין ב"נסיעת מבחן". לגבי המסלול שנבחר, נאמר לנו שמדובר בהליכה מישורית קלה, בסופה מגיעים לאגם יפה, שם יש בקתה שאפשר לישון בה, או לעשות קמפינג מסודר לידה – נשמע מושלם.
אז נשמע.
***
דברים השתבשו כבר בבוקר הטרק כשלא היו אוהלים להשכרה בשתי חנויות שמשכירות ציוד. לא נורא, פנינו לפלאן בי וקנינו את האוהל ששקלנו לקנות יום קודם. אנחנו יוצאים לדרך קצת באיחור וחם, אבל ממילא מדובר בהליכה קצרה וקלה, אז לא נורא. זאת גם הסיבה שיצאנו למרות שהתחזית דיברה על ממטרים שאמורים לרדת ביום למחרת.
האוטובוס מוריד אותנו בנקודה ממנה צריך לצעוד 5 ק"מ לנקודת ההתחלה של הטרק. אנחנו מתארגנים עם התיקים ובכל זמן ההתארגנות יש איזו דבורה בלתי נסבלת שפשוט לא עוזבת אותנו, לא משנה מה אנחנו עושים. היא פשוט סביבנו כל הזמן – בזזזזזזזזזזזזזז. על המכנסיים, על הכובע, מסביב לאזניים, על הכתף. בזזזזזזזזזזזזז.
אנחנו מחליטים לזוז משם ולהתארגן במקום אחר. מאורגנים אנחנו יוצאים לדרך ומגלים שמדובר בהליכה די מבאסת בכביש עפר לא מוצל. במזל הצלחנו לתפוס טרמפ עם מקומי חביב שמוריד אותנו בדיוק בנקודת ההתחלה של הטרק - כמה מזל היה לנו. אפילו אנחנו בעצמנו עדיין לא ידענו.
***
מתחילים ללכת במסלול ומגלים שכל המשפחה המורחבת של הדבורה ממקודם נמצאת שם. איפה, הלוואי כל המשפחה, כל הכפר-המדינה-הגלקסיה שלה שם. אנחנו מוקפים בעשרות דבורים שלא מניחות לנו. בזזזזזזזזזז. בזזזזזזזזזז. בזזזזזזזזזזז. מניפים זרועות, מזיזים את הראש. עוד פעם הזרועות. הן על הכובע, על היד, על המכנס. שיט – הזונה עקצה אותי בכף היד. מזל שאני לא אלרגית, זה יכול להיו קטלני. מתוך התסכול אני דולה ממעמקי הראש פרט טריוויה שנחרט אצלי מהביולוגיה – כולנו אלרגים לעקיצות דבורים, זאת פשוט שאלה של מינונים, כל אחד יכול לסבול כמות מסויימת של עקיצות, עד שזה נהיה קטלני עבורו. מזל שלמדתי ביולוגיה, כי עד עכשיו לא הייתי מתוסכלת מספק מהמצב.. בזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז.
אנחנו שוקלים לחזור אחורה. ממש ככה. אז שמים לב שאלה לא דבורים. למרבה השמחה אלה רק זבובי סוסים.. תענוג.
***
To make a long story short הטרק היה רצוף תקלות מתקלות שונות ומצד שני היה לנו הרבה מאד מזל במהלכו. במאזן הכללי, אתה תמיד שמח שהיה לך מזל, כי דברים יכלו להיגמר הרבה יותר דפוק, אבל בטווח המיידי אתה נשאר עם התקלות והן אלה שחרוטות אצלך יותר טוב.
קודם כל, הטרק התגלה כטרק לא פשוט בכלל, בטח לא בכיוון שאנחנו עשינו אותו ביום הראשון, בטח לא בחום ששרר. מישור זה לא היה, לכל אורך היום טיפסנו בשיפוע קל יותר או פחות ולקינוח היה טיפוס בצורת סללום מקולל, ככה שכל עיקול שאתה עובר, אתה רק רואה את הבא אחריו שנמצא בנקודה גבוהה יותר.
מעבר לזה, בסוף המסלול מחכה הפתעה נעימה במיוחד – חצייה של נהר גועש בעזרת חבל שתלוי בין שתי הגדות ואז טיפוס חינני על הסלעים כדי להגיע לקצה ההר, שם נמצא האגם.
דבר שני, הזבובים מלווים אותך ברוב המוחלט של הטרק. בהמונים. זה פשוט יכול להוציא אדם מדעתו (וגם כמעט עשה את זה כמה פעמים במהלך היומיים האלה). הם פשוט כל הזמן סביבך – כשאתה הולך, כשאתה מנסה לנוח (אין מנוחה. פשוט ככה. אתה עוצר שניה להסדיר נשימה ומבלה את העצירה בנפנופים של הראש והידיים, כי אחרת הם פשוט עוטים עליך בכמויות - בזזזזזזזזזזזזזז).
נניח שעם שני אלה הייתי מתמודדת (רק נניח, כי זאת הנחה לא בהכרח ריאלית – היה לי קשה. מאד), מה שהפך את זה לקצת פחות אפשרי היתה העובדה שהנעליים שלי (gaspo עלו כ- 800 ש"ח לפני 6 שנים, ולא איזה זבל סיני מובהק) שהראו סימני התפרקות ראשונים עוד כשהיינו בסלאר (ומאז בילו אצל הסנדלר בסלטה), שחררו כל רסן ופשוט התפרקו טוטאלית!!! אבל ממש.
המאורע המשמח הזה הוביל לשרשרת בעיות שחרגו מעבר אליו – כפות הרגליים שלי נפצעו מאד וכאבו מאד ברוב המוחלט של הטרק וכל היציבה שלי (עם מוצ'ילה ענקית, כן?) פשוט נעלמה (שזה מומלץ במיוחד עם בעיות ברכיים ומשקלים כבדים. בעליה. במשך 8 שעות).
סוף המסלול הגיע רק אחרי כמה וכמה נקודות שבירה בדרך. היה בכי. יותר יבבות, אבל אני לא חושבת שגל יודע את ההבדל. השבירה היתה בעיקר מנטלית והיתה נעוצה באי הוודאות לגבי הזמן שנותר ללכת (החושך מתקרב) וכמה קשה זה עוד יהיה. העובדה שבאמצע המסלול ה"מישורי" הופיעו הסלעים האלה שהיינו צריכים לטפס עליהם, לא נסכה בי תחושת בטחון לגבי ההמשך.לקראת הסוף, העייפות הפיזית והתשישות נתנו אותות וכל הנפה של רגל כדי לדלג מעל איזה בול עץ בדרך, נראתה לי כמו משימה בלתי אפשרית שאחריה אני פשוט אצנח.
 |
| תמונת אילוסטרציה. לכותבת אין קשר למצולמת.. זאת, למעשה, לא היא, ממש לקראת סוף היום הראשון. |
בסופו של דבר, הגענו לסוף המסלול ממש בסמוך לשקיעה וככה יצא שלמעשה, למרות חשש כבד, לא הלכנו בחושך. אבל, כמו שהזכרתי קודם, מה שנחרט אלה לא החלקים של המזל ומבחינתי העובדה שהגענו בשקיעה אמרה שעשינו את כל המסלול הזה ולא זכינו להנות מהנוף ומטבילה באגם (כבר היה קר והמים הם מי שלגים קפואים). ארוחת הערב שאכלנו על הצוק, היתה מדהימה, אבל לא שיפרה את מצב הרוח שלי באופן משמעותי.
את הלילה בילינו באוהל. האוהל, בניגוד לנעליים, כן התגלה כזבל סיני מובהק (אבל ממש) והתנהג בהתאם. הריצ'רצ'ים לא עבדו ולא הצלחנו לסגור את כיסוי הגשם. זוכרים את התחזית לממטרים? עכשיו זה כבר נראה לנו נורא מאד. קצת מלחמות והצלחנו לסגור את הריצ'רצ'ים. אבל עכשיו אין מצב לצאת לפיפי, כי אין לדעת אם נצליח לשחזר את ההצלחה ולסגור שוב את האוהל...
אם לא הסיפור עם האוהל, היה דווקא ממש כיף הסיפור הזה של קמפניג.
***
קמנו בבוקר, שתינו קפה ואכלנו משהו קל ויצאנו לדרך מיד, כי הזמנו (הזמנתי..) הסעה חזרה מנקודת הסיום (איפה שהטרמפ הוריד אותנו יום קודם) והיא יוצאת ב- 17:00 – יש לנו רק 7 שעות להליכה שאמורה לקחת 5 ואחרי אתמול, אני כבר לא סומכת על עצמי. מה גם שהיום אני באמת כבר פצועה, עייפה ונטולת אמונה בעצמי, כבר מההתחלה. את הנעליים קשרתי בפלסטר דביק כדי שיחזיקו לפחות את הקטע של הסלעים. אני די בטוחה שכוסות רוח עוזרות למתים הרבה יותר מהסיפור הזה של הקשירות..
את הרוב המוחלט של המסלול ביום השני עשיתי בסנדלים, שלא ממש בנויות למסלול מהסוג הזה ולסחיבת משקלים. כשתקעתי לעצמי את אחד ממקלות ההליכה (שהצילו אותי!! הם התגלו כהצלחה מסחררת) בבוהן ימין (הרגל הפצועה יותר מהשתיים) הרגשתי שהגעתי לקצה ושוב פרצי בבכי..
 |
| סוף מסלול |
***
 |
| גיבור! עדיין מחייך :-) |
***
עכשיו אני בהוסטל, צולעת ומרגישה דופק בבוהן ימין, אותה עוד הספקתי לדפוק איזה פעם-פעמיים בקיר. היא כרגע בגודל של הבוהן של גל וכואבת. מאד כואבת. כואבת שאי אפשר לכסות אותה בסדין כי התזוזות כואבות.
מנוחה כפויה ותקווה גדולה שבעוד יומיים אני לא אזכור את הכאב הזה וישארו לי עדיין 10 ציפורניים בשתי כפות הרגליים. מעבר לזה, מדחיקה הרבה מחשבות בקשר להמשך הדרך – מצד אחד, אנחנו לא נפסיק לעשות טרקים, הרי בשביל זה באנו והנופים באמת מרהיבים; מצד שני, אני לא אעמוד בעוד אחד כזה ואולי אני פשוט לא בנויה / מבוגרת / לא בכושר בשביל זה?
נגיע לגשר.. עם הצליעה הנוכחית הגשר עוד קצת רחוק...
***
לנשום. פפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפ.
יא חנטריש - הרגת אותי עם התמונה על האגם
השבמחק