הפוסט הזה מוקדש לכמה אירועים שקרו לנו לאורך הדרך ולכולם מכנה משותף – הוא לא מאפשר לנו להתכחש להיותנו ישראלים. לא קולניים, לא מתמקחים, לא בני 21, אבל ישראלים..
***
נתחיל מאחת שאנחנו גאים בה במיוחד, במהלכה זכינו להתחבר חזרה לשורשנו הישראלים. זוכרים את האוהל מטרק הבלהות? הזבל הסיני שלא עבד? אז חזרנו לחנות חדורי מוטיבציה (וחלקנו גם קצת זעם. בלי שמות) לקבל חזרה את הכסף. הגענו, הסברנו את המצב ומיד פנינו לתצוגת יכולות – פתחנו את האוהל באמצע החנות והראינו איך הוא נפתח ונסגר מבחוץ אבל לא מבפנים. היו חסרים רק יורק אש ואריה להשלמת המופע.
המוכרים ואחראית המשמרת הבינו שיש בעיה, אבל הסבירו שאין מצב לקבל חזרה את הכסף, הם יכולים לתת לנו אוהל אחר במקומו. את אותו אוהל, כמובן, אבל אחר. הסברנו (עדיין בנימוס) שזה לא יקרה ושאנחנו לא יוצאים עם האוהל המזובלן הזה לעוד טרק. ויכוח קצר הפך את האוהל החלופי לזיכוי לרכישת מוצרים אחרים בחנות. אנחנו מוכנים לשקול. סיבוב קצר בחנות מבטל את המוכנות שלנו – הכל שם נראה כמו זבל סיני, ומה שלא גם עולה בהתאם. שוב וויכוח. תוך כדי הוויכוח מגיע בעל החנות (%#@%@#$#@!$#@ בן זונה). אחרי חילופי דברים בספרדית בינו ובין אחראית המשמרת, היא מודיעה לנו בחגיגיות שבעצם, האוהל היה בסדר גמור כשיצאנו איתו מהחנות ולכן שנלך ונחפש את החברים שלנו. עכשיו הטונים עולים והפשרה נסגרת על זיכוי לחנות. הם עוד ישמעו מאיתנו.
ביום האחרון שלנו בברילוצ'ה, אנחנו עדיין תקועים עם הזיכוי, אבל הזעם והמוטיבציה קצת התפוגגו. אנחנו מוכנים ללכת לחנות ולקנות שם כמה קשקושים שאנחנו בכל מקרה צריכים. בדרך לשם מגיעה הארה – אנחנו נמכור את הזיכוי וככה נחזיר לעצמנו לפחות חלק מהכסף. הנה הן – מוטיבציה + זעם (וגם כמה קללות). מגיעים לחנות ומתחילים בשידול. זה לא כ"כ פשוט – אנחנו לא מדברים את השפה, המוכר שניסה לעזור לנו ננזף ואנשים חשדניים מאד. בשלב כלשהו, מנהלת המשמרת מודיעה לנו בחגיגיות שהזיכוי הוא אישי ולכן אנחנו לא יכולים למכור אותו. אנחנו מודיעים לה בחגיגיות שתחפש פראיירים אחרים, כי על הזיכוי אין שם ולכן הוא לא אישי.
ואז גל מצא קונה, איש דובר ספרדית שהבין שמציעים לו פה עסקה שווה – זיכוי של 350 פזוס ב- 250 פזוס. ואז מגיע בעל החנות עצבני ומודיע שהוא לא מוכן לזה. ואז מגיעה שני ומודיעה בעברית שהיא מוכנה לעשות פה סצנה מהסרטים, אבל היא הפעם לא מוותרת. היא לוקחת את הנעליים שקונה הזיכוי מתכוון לרכוש לעצמו, ניגשת לקופה ומודיעה בחגיגיות למנהלת המשמרת שהיא מעוניינת לרכוש את הנעליים האלה. מנהלת המשמרת מחליפה מבטים נחרדים עם בעל החנות ושניה לפני הסצנה מתערב הקונה האמיתי ומחליף כמה מילים בספרדית עם בעל החנות והוא מסכים (אח"כ הוא מסביר לנו שהוא הבטיח לו שהוא חוזר בשבוע אח"כ לקנות עוד נעליים – אין כמו חמדנות בריאה כדי לפתור מצבים כאלה).
בדרך החוצה הודענו לכל החנות שאנחנו נספר על זה לכולם ושאף ישראלי לא ידרוך בחנות שלהם בחיים. כמובן שלא עשינו עם זה כלום מאז.. אבל באותו הרגע תחושת המאפיה, כאילו אנחנו לפחות טוני וכרמלה סופרנו, רוממה את רוחנו.
הפסדנו 100פזוס (קצת פחות מ- 100 ש"ח), אבל אנחנו מעדיפים להסתכל על זה כאילו החזרנו 250! שמחים וישראלים הלכנו לפוצץ 30 פזוס על קפה ושוקולד.
בסופו של דבר קיבלנו מאייל שסיים את החלק של הטרקים בטיול שלו, את האוהל והמזרן האלופים שלו. מלך!
***
את שני זוגות הנעליים מטרק הבלהות השארנו בהוסטל בברילוצ'ה. לא היה לנו לב לזרוק אותן ישירות לפח והיו לנו תקוות שהן בכ"ז יגיעו למישהו שיפיק מהן תועלת. לפחת עם זוג אחד זה הצליח – הבחור מהקבלה בהוסטל אמר לנו שהוא לקח את הזוג של גל והוא משתמש בהן. שווה.
בכל מקרה, היינו צריכים נעליים חדשות. הייתם מצפים שבפטגוניה – ארץ הטרקים – יהיה מבחר גדול. אז מה, גם הייתם מצפים שאם יש רוב חילוני במדינה היא תיראה אחרת (עד כאן פוליטיקה להמונים). אחרי מדידות מאסיביות של כל מה שיש לברילוצ'ה להציע בגזרת הנעליים (סלומון, הייטק ואסולו) הוחלט ללכת שוב על זוג של אסולו. נבחר זוג ברמת מחיר בינונית (בינונית יחסית לאסולו. זה בערך בינוני כמו כישורי הפיזיקה של אינשטיין. אלברט לא אריק).
אץ רץ לו גל לטרק מטורף עם שלושה בנים, שם נבחנו הנעליים בתנאי מזג אוויר משתנים וקיצוניים. כהכנה לטרק ולאור העובדה שזאת תהיה הפעם הראשונה שהוא ממש ילך עם הנעליים, הוא מרח עליהם וקס שאמור לרכך את העור. בין הווקס לבין תנאי מזג האוויר, אחרי 3 ימים הנעליים נראו כאילו הן עברו שירות צבאי מלא, כולל קבע. השתלם העניין הבינוני הזה, הטרק עבר בשלום.
אמה-מה (ככה כותבים?), ביום אחרי הטרק יצאנו להסתובב בעיר (ולראות אנשים אחרים מתענים בתחרות איירון-מן) כשבחוץ הורגש טפטוף קל. תוך כדי הליכה נינוחה גל מודיע שהוא מרגיש רטיבות בגרב. שני מסתכלת עליו ותוהה האם הוא ממש כרגע איבד את שפיות דעתו והאם הביטוח מכסה את זה – כרגע חזרת מטרק בגשם שוטף והכל היה בסדר, הטפטוף המביך הזה שבר את הנעל?? גל מתעקש, רטוב בגרב. שני זורמת ומשתפת פעולה עם בדיקה ידנית של הסיפור. אולי! אולי זה טיפל'ה לח מבפנים, אבל לא נראה לי משהו חריג. ממשיכים הלאה. עוד יום של גשם וגל ממשיך להתעקש שהגרב רטובה לו. חולץ את הנעל ומראה איזה כתמון קטנטן שיכול להיות מרטיבות. הולכים לחנות. בעל החנות מחרף את נפשו ודוחף את היד לתוך הנעל שגל כרגע הוריד מהרגל (שני מסתכלת עליו בהערצה ותוהה כמה חברה טובה היא שהיא לא היתה מוכנה לעשות את זה). לא חולפת שניה והוא מהנהן ומודיע: we change you. אנחנו לא מאמינים!! הרי אפילו אנחנו לא היינו סגורים על זה שזה ממש רטוב.. ככה? מחליפים? טוב. אז מחליפים.
יוצאים מהחנות עם נעליים חדשות מהקופסא (אותו הדגם צבעים קצת יותר... קהילתיים...). בחוץ עדיין קצת רטוב מהגשם של מקודם. הולכים חצי בלוק וגל מודיע שרטוב לו! הגרב שלו רטובה. שני מסובבת את הגב ומתחילה לרוץ להוסטל. גל אחריה, מתעקש שרטוב לו. בדרך היא נואמת שמדובר בחברה בעלת שם עולמי ונעליים שעברו בדיקות קפדניות, תוך כדי נאום היא מכריחה אותו להיכנס לעומק שלוליות, כדי להיות בטוחים שזה רטוב – אם חודרים מים, אז עד הסוף, רוצה לראות גרב ספוגה (או דם).
מגיעים להוסטל ומתפעלים איך הלכלך מהשלוליות לא נדבק לנעליים. גל מוריד את הנעל והגרביים יבשות! לגמרי! בדיקה ידנית חוזרת מעלה ממצאים דומים לקודמת – אולי! אולי זה טיפל'ה לח מבפנים, אבל לא נראה לי משהו חריג. גל בשלו – רטוב לו! עוברים לאמצעים חריפים ולבדיקות מקיפות. דוחפים טישו לנעליים, שמים פקק באמבטיה, פותחים את הזרם ומכניסים את הרגליים.
לטישו שלום.
 |
| אף טישו לא ניזוק במהלך הניסוי |
ושלום ותודה גם לאסולו ולמשווק שלהם בברילוצ'ה שהחליף לגל את הנעליים המטונפות מהטרק רק בגלל שהוא סובל מהזעת יתר בבוהנות הרגליים.
***
סצנה 1 (תל אביב): את צריכה מכנסיים לטיול; יש לי מכנסיים; את צריכה מכנסיים לטרקים; מה מיוחד במכנסיים לטרקים? יש לי את הדגמ"ח השחור מסין; זה לא מספיק, הוא עבה מדי ואם נירטב הוא לא יתייבש לך. חוצמזה שלמכנסיים מיוחדים יש כזה ריצ'רצ' באמצע שאפשר להפוך אותם לקצרים; טוב, אני מוכנה להסתכל. אני לא קונה מכנסיים ב- 500 ש"ח לארבעה חודשים שמתוכם חודש נעשה טרקים (אז עוד היתה אופטימיות באוויר); למה את תמיד מתווכחת? אני אומר לך שזה חשוב ונחוץ; אז נקנה שם, אומרים שהכל יותר זול שם; טוב.
סצנה 2 (ברילוצ'ה): למה הכל כל-כך יקר פה? אני לא קונה מכנסיים ב- 500 ש"ח בשביל 2 טרקים שאולי אני אעשה (אנחנו כבר אחרי טרק הבלהות ואין יותר אופטימיות באוויר); אם היו לך מכנסיים מיוחדים יכלת לקצר אותם והיה לך פחות חם; אני מוכנה להסתכל באאוטלט של קולומביה. הנה יש פה זוג ממש זול והוא כמעט במידה שלי; הוא קטן עלייך בשתי מידות, את תיחנקי באמצע הדרך לקופה; אתה קורא לי שמנה???
סצנה 3 (אל בולסון. אורזים לטרק): קח את המכנסיים השחורים שלי (אלה מסין); לקחתי; מה זה המכנסיים האלה שזרוקים פה? אנחנו בסוף נשכח את המכנסיים שלי; לא יודע; אהההה, אלה מכנסי טרקים של מרל.. יש להם ריצ'רצ' באמצע שמקצר אותם.. מישהי שכחה אותם פה, אני חושבת שזה מה שראינו פה אתמול בחדר ושאלנו את ההיא מהקבלה עליו... אהההה, הם במידה שלי...
אמרתי לך שלא צריך לקנות מכנסיים ב- 500 ש"ח, אנחנו כבר נמצא זוג יתום וניתן לו בית חם.
ותוספת בקטנה
באחד ההוסטלים נמצאה גם אחותם האובדת של המכנסיים – חולצה שחורה מקסימה שגם היא מצאה בית חם במכונת כביסה מקומית ואז במוצ'ילה של שני. גם אותה ניסינו להחזיר לבעליה המקוריים, אבל הם לא נמצאו.
***
גל רצה לקנות מצלמה לטיול. הוא חושב שהמצלמה שלי (שהוא קנה לי ליומולדת 30) היא מעפנה ומצלמת תמונות גרועות – להגנתה אני מבקשת להודיע שכל התמונות שעלו עד עכשיו לבלוג צולמו בעזרתה האדיבה והאיכותית. עוד אני מבקשת להגיד להגנתה שהיא מ.אממת.
בכל מקרה, לא הספקנו לקנות מצלמה בארץ אז השארנו את זה לפה. אמרו לנו שהכל פה יותר זול. לא אמרו לנו שמצלמות הן החריג והן יקרות פה פי 2 מהחנות הכי יקרה בארץ. במסגרת הנטיה החדשה שלנו, פנינו לידידנו אמזון ורכשנו אותה באינטרנט בחצי מחיר מהחנות הכי זולה בארץ. היא נשלחה אחר כבוד למיכל (אחות של גל) בבוסטון ולמיכל שלחנו את כתובתנו העתידית בברילוצ'ה, שם תכננו להיתקע קצת זמן.
כולם הפחידו אותנו שזה יקח מלא זמן ושהמכס פה עושים מלא בעיות. אין בעיה, אנחנו ישראלים, על המוסד שמעתם? גל – פרנואיד ידוע – שלח למיכל הוראות הפעלה מדוייקות למשלוח המצלמה מתחת לרדאר של המכס, התכנית היתה לשלוח אותה כמצלמה משומשת. ההוראות כללו מסירת המצלמה לנטע ויהלי (אחייניות של גל) כדי שיוכלו להשחית את הקייס וליתר בטחון שגם תצלם בה תמונות שלהן ושל רגב (האחיין) – ההוראה האחרונה גררה גל צחוק מצידה של מיכל. אנחנו מצידנו, התאמנו על האמירות "נו הבלה אספניול" (לא מדברים ספרדית) ו"נו אטיינדה" (לא מבינים), למקרה שלפקיד המכס יהיו שאלות.
מוקדם מהצפוי אנחנו מקבלים הודעה מהדואר שהחבילה מחכה לנו. אנחנו צוהלים! עברנו את המכס!! זה כבר בדואר, אנחנו גאונים. אנחנו מראים את הפתק לבחור מקומי והוא מסביר לנו שאנחנו צריכים לשלם 91 פזוס למכס ו- 2 פזוס על כל יום שזה מאוחסן שם ולא נאסף על ידנו. חישוב מהיר מביא אותנו לכ- 100 פזוס סה"כ. לא נורא, אנחנו עדיין גאונים.
מגיע יום האיסוף (הם עובדים שם פחות שעות מהמזכירות באוניברסיטת ת"א) (אם מישהו מהקוראים נמנה עם ילדי סגל המזכירות באוניברסיטה – מישהו היה צריך להגיד לכם את זה מתישהו), אנחנו עוטים על עצמנו פרצוף תמים ושוחר שלום (ליתר בטחון) והולכים לדואר. מוסרים את הפתק ומחכים. קוראים בשם של גל(י) ואנחנו נכנסים, עדיין שוחרי שלום. או אז, אנחנו מגלים שני דברים: 1) בחדר נמצאים שני אנשים – פקיד דואר ופקיד מכס; 2) פקיד הדואר מדבר יופי של אנגלית. הלכו התכניות. מזל שגל – פרנואיד ידוע – הכין תכנית גיבוי ותדרך אותי לגביה בחדר ההמתנה – זאת המצלמה של אחותו והיא שלחה לו אותה כי הוא איבד את שלו. פקיד הדואר מסביר לנו שהוא צריך לפתוח את החבילה כדי שפקיד המכס יראה מה יש בה ויעריך אם צריך לשלם עליה מכס (לא סוכם על 91 פזוס?!?). בטח, בטח, אנחנו מהנהנים בעילגות. החבילה נפתחת ואז מתנהל רב השיח הבא:
פקיד דואר מתרגם את פקיד המכס: זאת מצלמה חדשה?
אנחנו: לא, לא, מה פתאום. זאת המצלמה של אחותי, היא שלחה לי אותה.
פקיד המכס בוחן את המצלמה מכל הכיוונים ואומר בערבוב אנגלית וספרדית: זאת מצלמה חדשה!
אנחנו: לא, לא, מה פתאום. זאת המצלמה של אחותי.
פקיד הדואר לפקיד המכס בספרדית: בלה, בלה, בלה – פוטו – בלה, בלה...
פקיד הדואר: יש תמונות על המצלמה?
אנחנו: לא יודעים. זאת המצלמה של אחותי אומרים לך. אפשר לבדוק.
פקיד הדואר: תבדוק.
גל מפעיל את המצלמה: יש. אלה האחייניות שלי (מעניין לו את התחת).
פקיד הדואר לפקיד המכס בספרדית: בלה, בלה, בלה – פוטו – בלה, בלה...
פקיד המכס לפקיד הדואר בספרדית: בלה, בלה, בלה – יזראלוס – בלה, בלה....
פקיד הדואר: טוב, על החבילה הזאת אתם לא תצטרכו לשלם, אבל אם תקבלו עוד אחת, תשלמו.
אנחנו (שומרים על פרצוף שוחר שלום): בטח, בטח, ברור.
אנחנו מקבלים את המצלמה לידנו, כולל את הכבלים שעדיין סגורים וארוזים בכל האריזות המקוריות (מיכל, דני יתום מוסר שלא התקבלת), יוצאים מהבניין ולא מעיזים לדבר על זה לפחות שני בלוקים (האויב מאזין!). המצלמה החדשה בידנו ועכשיו נפתח קרב המצלמות הגדול.
אפילוג מצלמות:
בסביבות שנת 2004 התחילו למכור מצלמות דיגיטליות לשימוש ביתי. המצלמות אז היו גדולות ויקרות. אבל גל, שהיה מחסל ידוע של פילמים (לא של המוסד, זה ממקודם) ובדרך לאוסטרליה, עשה חשבון פשוט והבין שעדיף להוציא 2500 ש"ח על מצלמה דיגיטלית ולא על פילמים. בפאר והדר נרכשה ניקון-קולפיקס 4300, מצלמה שעולה היום כמו ארטיק קרח, והיא נשארה איתנו עד לפני כחצי שנה, אז היא התקלקלה.
מאז ועד היום, לא ראינו מצלמה שהיא לא מצלמה רפלקס מקצועית / חצי מקצועית, שהוציאה תמונות צבעוניות וחדות כמו הניקון הפשוטה הזאת (כולל מצלמות של ניקון מאותה הסדרה, או כל מצלמה אחרת עם נתונים טובים בהרבה מאלה שהיו לה). אנחנו פונים בקריאה נרגשת לניקון - אנחנו לא יודעים מה עשיתם שם, אבל תעשו את זה שוב. אנחנו מבטיחים לקנות.
(אין באמור כדי לגרוע מהיותה של המלצמה של שני מ.אממת ואהובה עד מאד).
