סיימנו את עניינינו בפטגוניה. החלטנו שלא להמשיך את כל הדרך עד אושוואיה, למרות התכנית המקורית, הרבה בגלל ששמענו וכמה וכמה (וכמה) אנשים – לא כולם ישראלים – שמדובר בישראליאדה די רצינית שם ושגם נורא יקר, בלי שום פרופורציה למה שיש לעשות או לראות. היינו צריכים למצוא את דרכנו לבואנוס איירס, שם תכננו לבלות כמה שבועות. בכ"ז, עיר ענקית שכולם לא מפסיקים להלל ולשבח. בפורטו נטאלס מצאנו סוכנת נסיעות קצת הזויה, שמצאה לנו טיסה זולה יחסית לבואנוס איירס. כדי לטוס היינו צריכים לקחת אוטובוס בן 4 שעות לפונטה ארנס בצ'ילה ומשם אוטובוס לריו גאג'גוס בארגנטינה, שם יש שדה תעופה. בשדה התעופה חיכתה לנו המתנה של 12 שעות עד לטיסה שיוצאת ב- 3 בבוקר. שני בכלל לא דאגה – נסתובב קצת בשדה התעופה, נבדוק חנויות, נאכל משהו במחיר מופקע, נגלוש באינטרנט ב- wifi חינמי שיהיה בשדה (מקסימום נצטרך לשלם עליו קצת) ונשלים כתיבת פוסטים. קטן עלינו, 12 שעות יעברו בלי שנרגיש. ירדנו בתחנת האוטובוס בריו גאג'גוס ולקחנו מיד מונית לשדה התעופה. אחרי כ- 10 דקות אנחנו עוברים מבנה קטנטן ורעוע. גל מצביע עליו ואומר בחרדה מופגנת: "אני חושב שזה שדה התעופה". כשהבנו שזה נכון, נגוזו חלומות ה- wifi ועברנו לתקוות שיהיה שם איזה קיוסק לקנות בו מים וחטיפים עד הטיסה...
אז היתה קפיטריה, אבל לא היה בה אוכל אמיתי עד חצות – שעה סבירה לכל הדיעות כדי לאכול ארוחת ערב בדרום אמריקה. מה שעוד לא היה וגם לא הגיע אחרי חצות, היו שקעי חשמל. באיזה שדה תעופה אין שקעי חשמל?? באמת? אפילו לא אחד?? באמת? כלום? כלום! To make a long story short את השעות ב"שדה התעופה" בילינו בבהייה חסרת פשר באוויר, בקריאת ספרים ובשינה. אם כבר יש לנו טיסה ב- 3 בבוקר ואין לנו אפילו שקע חשמל לרפואה, לפחות נשלים שעות. פתחנו מזרונים (אלה של הטרקים) והלכנו לישון. הטיסה עצמה עברה ממש בסדר (דיווח של גל. שני ישנה מהרגע שהיא התיישבה ועד הרגע שהדיילת העירה אותה לנחיתה).
***
בבואנוס היכה בנו בכל העוצמה העניין של הקצב השונה של הארגנטינאים. סדר יום של ארגנטינאי ממוצע פה מתחיל ב- 9-10 בבוקר, כשהוא הולך לעבודה, ממשיך בסיאסטה בצהרים, בסביבות 20:00 הוא הולך הביתה וכנראה ישן, קם ב- 24:00 לארוחת ערב דשנה שכוללת פרה בצורה כלשהי וממשיך לאיזה בר או מועדון בשעה הההגיונית 2:00 בלילה, חוזר הביתה בסביבות 07:00 בבוקר, משלים שעת שינה ויוצא לעבודה. כל זה נכון, אלא אם הוא עובד בחנות, במצב זה, הוא פותח וסוגר מתי שבא לו באותו היום / הרגע. אולי בגלל זה ואולי לא, בואנוס לא באה לנו טוב. פשוט לא הצלחנו להתחבר לקצב הרנדומלי של העיר. אהה, וגם הקניות היו חרא.
אבל למה לזרוק סתם ססמאות באוויר כשאנחנו משופעים בדוגמאות לדברים שפשוט היו מצ'וקמקים בשבילנו בעיר. הנה הם, מסודרים לפי ימים.
***
לעיר הגענו ב- 6 בבוקר וב- 7 כבר היינו בהוסטל שהזמנו, על צומת הרחובות הכי סואן בעיר. באמת – הוא ממוקם עם החזית לרחוב הכי רחב בעולם. בהוסטל היה שקט כמו במנזר. מנזר שנמצא ברחוב הכי רחב בגיהנום. כן, ההוסטל שהזמנו והיה מלא בהמלצות מטיילים, היה רועש, מלא עשן מלוכלך ומסריח. כדי להשלים את החסר, לבחורה שקיבלה את פנינו בקבלה היה פרצוף תחת. בקיצור – התאהבנו מיד. שמנו את הדברים באחסון, התקלחנו ויצאנו לחפש הוסטל אחר בשכונה הבורגנית והמגניבה פלרמו. הגענו לשכונה ועשינו סיבוב בתי קפה לארוחת בוקר רגועה. ישבנו במקום שהכי נראה לנו ובדיעבד גילינו שישבנו בבית הקפה הכי מגניב באזור, זה שכתוב עליו שנמצאות בו הבחורות הממוקמות בחלק העליון של סקאלת היופי. תפור עלינו. אחרי שעברנו חמישה הוסטלים והעברנו את כל פקידי הקבלה בהם תחקיר בטחוני כולל סיור מלא בהוסטל, בחרנו את זה שהכי נראה לנו, הזמנו מקום לעוד יומיים וחזרנו להסתגר בחדר הפרטי שהזמנו בהוסטל המסריח.
 |
| תמונה אופיינית לבואנוס. תפוסת'ו. |
***
את היום השני העברנו בשיטוטים באזור מרכז העיר, ליד ההוסטל המסריח. מסתבר שבואנוס איירס היא ה-מקום לקנות בו מוצרי עור, כי הם אמורים להיות איכותיים וזולים (עודף עור של פרות שנשחטו על מזבח האסאדו). גל החליט לצאת במסע אחרי מעיל העור המושלם (עניין לבלוג נפרד לגמרי. שימו לב, התכוונו כשאמרנו לבלוג נפרד ולא לפוסט נפרד). שני החליטה לרדת עליו, רק קצת ורק בהתחלה, ואח"כ להשתדל לא להפריע. ככה הגענו להרמוניה, לפיה הוא לא שואל יותר "זה יפה" והיא לא עונה יותר "לא". במקום זה, אם היא נשאלה לדעתה, שני דירגה את מיקומו של המעיל הנבחן בסקאלת הכיעור (למשל, זה יותר מכוער מהקודם, אבל פחות מכוער מההוא שמדדת לפניו, או, זה נראה כמו משהו שאפילו פנינה רוזנבלום היתה מתביישת ללבוש בשנות ה- 80).
בדרך חלפנו מספרה אימתנית המתפרשת על שתי קומות עצומות, מעוצבות ומפוארות. הוחלט שגל יסתפר שם כי, למרות שלכולם פה יש תספורת כמו של מסי, זה לא יכול להיות יותר גרוע מהתספורת ששני תוכל לעשות לו בידיים לא מיומנות. חוצמזה, זה עלה קצת יותר ממה שבבר, ספר הנשים הנתנייתי, לקח לפני 20 שנה (כן, גל הסתפר אצל ספר נשים בנתניה ושרד את הילדות). שלחו אותנו לבחורה היחידה שמבינה קצת אנגלית במספרה וגל הסביר לה בפירוט רב מה הוא בדיוק רוצה – לא לקצר, רק לסדר קצת כדי שהוא יוכל להאריך שיער בלי להיראות כמו מישהו שהעביר אצבע בשקע. הבחורה עשתה סימנים כאילו היא הבינה מה הוא רוצה ואמרה לנו לחכות חצי שעה. מהרגע שגל התיישב בכסא שלה והיא התחילה לקצר לו את השיער בלי רחמים הבנו שטוב לא יצא מזה. גל עשה פרצוף של "אני אהרוג אותך. אותך ואת כל העיר הזאת ואז את מסי" ושני חטפה התקפת צחוק בלתי נשלטת שהפכה את האירוע לעוד פחות נעים. כשהבחורה סיימה והבנו סופית שאכן, שום דבר טוב לא יצא מזה, הבחורה שלפה את נשק יום הדין - הפן. שני אמרה לגל בעברית: "אתה מבין שהיא הולכת לעשות לך פן?" וגל ענה בזעם: "שתלך על זה עד הסוף". שני שוב חטפה התקפת צחוק. 10 דקות מאוחר יותר יצאנו ורכשנו כובע.
***
ביום השלישי תכננו לקפוץ לסיבוב בשכונת ריקולטה ולבקר בבית הקברות המפואר שם (מי הולך לבקר בבית קברות?? לא ברור, אבל כולם אומרים לא להפסיד אותו, אז נלך). כל זה לא לפני שנבקר בבית החולים הגרמני כדי שיפתחו לגל את האוזן ואנחנו נוכל להמשיך לטייל יחד, בלי נפגעים. בית החולים הצדיק את השם והמוניטין, ותוך פחות מחצי שעה היינו בחוץ, אחרי שגל השאיר להם בערך חצי קילו של טינופת אוזניים, שהרופא נלחם כדי להוציא. כשהוא סוף-סוף הצליח הוא היה כ"כ מרוצה וגאה בעצמו שהוא ממש הרגיש חייב להראות אותה לשנינו. תודה לך, באמת, זה נורא הגייני מצידך.
את הסיבוב בריקולטה החלטנו להתחיל מהסוף – בבונד (לא ג'יימס, הרחוב), שם נמצא האיזור ההזויי של העיר עם חנויות קעקועים ובגדים גותיים. אוטובוס + תחתית+ירידה בתחנה הלא נכונה+רבע שעה הליכה, הביאו אותנו עד הקניון בבונד. צלחנו את המסע ונכנסנו לקניון מקסים! טוב, מקסים זאת לא בדיוק המילה לתאר אותו, בטח לא אחרי פטגוניה. מדובר בקניון שלם שמוקדש כולו (!) לחנויות קעקועים ופירסינג ולחנויות בגדים גותיים, או סתם בגדים מגניבים. העברנו שם די הרבה זמן ואפילו קנינו כמה דברים שנוכל להסתובב איתם בבית. יצאנו והחלטנו להמשיך את רוח היום וללכת לכמה חנויות יד שניה שהומלצו ב- time out. גם פה חיכתה לנו הפתעה – החנות הראשונה היתה למעשה 3 חנויות שחוברו יחד לחנות אחת ע-נ-ק-י-ת, מלאה בבגדים, נעליים ואביזרים מכל סוג שאפשר להעלות על הדעת. היו שם החל מג'ינסים ישנים ומכוערים ועד מעילי פרווה מהודרים ויקרים. גם בחנות הזאת העברנו די הרבה זמן וגם שם השארנו כמה פזוס. משם המשכנו לקניון קטנטן נוסף שמוקדש רובו לחנויות יד שניה (או, שוב, סתם בגדים מגניבים). במסגרת חיפושינו אחרי מעיל העור המושלם, נכנסנו לכמה חנויות יד שניה שמוקדשות למעילי עור ואפילו מצאנו כמה דברים חביבים (ממוקמים נמוך בסקאלת הכיעור). וגם שם בילינו די הרבה זמן.
די הרבה זמן + די הרבה זמן = לא הגענו לשכונת ריקולטה כמתוכנן וגם לא לבית הקברות (תרתי משמע. שאם חושבים על זה לעומק, זה עניין די חיובי בסה"כ). חזרנו להוסטל למנוחה. בערב החלטנו לצאת לבר בשכונה החדשה שלנו, שהיא ה-שכונה שכולם יוצאים אליה. השעה אמנם היתה מוקדמת יחסית – 00:00, אבל התחלנו להיות עייפים והחלטנו שעדיף לצאת מאשר להירקב בהוסטל ושבטוח יהיו לפחות קצת אנשים בשעה כזאת, הרי יש פה מלא תיירים. כמובן שהשכנוע העצמי הזה התגלה כתמימות שגובלת בטיפשות. היינו לבד בבר עצום ומעוצב להפליא. אחרי שסיימנו לשתות את הבירות שלנו הודיעו לנו שלמרות שאמרו לנו שאפשר לשלם באשראי, בעצם יש בעיה עם המכונה של כרטיס האשראי. הודענו להם שזה יופי, אבל לנו אין מזומן. אז הם שחררו אותנו לדרכנו בלי לשלם. למחרת בצהרים חזרנו לבר עם מזומן כדי לשלם. הבחור שפתח לנו את הדלת נראה מנומנם ואמר לנו שזה לא זמן טוב ושאולי נחזור עוד שעה, חייכנו ואמרנו בטח-בטח, אנחנו נחזור ואח"כ גם נעבור אצלך בבית לנקות אותו ולהבריש את הכלב.
הלילה בהוסטל היה מעפן, כי היו איתנו אנשים מעפנים בחדר. או אז היכתה בנו ההכרה שבמחיר ששילמנו בפטגוניה על חדר עם עוד אנשים אנחנו יכולים להתפנק בחדר פרטי בבאנוס איירס - הנה לנו נקודת אור בבואנוס. שיהיה ברור, פינוק במונחים של טיול תרמילאים אומר שהיתה לנו הפריבילגיה לפתוח את כלללל מה שיש לנו ולפרוש את זה על כללללל החדר הענקי שקיבלנו. כבר שעשינו את זה ידענו שנצטער על זה כשתגיע השעה לדחוס את כל מה שנכנס בחדר של 25 מטר לשני תרמילים. לא הצטערנו לרגע.
***
יום למחרת הוקדש לשיטוטים בעיר. אחרי שיטוטי שיטוטים ארוכים הגיעה השעה לחזור להוסטל לשנ"צ, שלמרות שמה המטעה, אומרת שהולכים לישון ב- 21:30 וקמים ב- 00:00 כדי לצאת. אז הלכנו לישון וקמנו ב- 00:45 אחרי כמה סנוזים, התלבשנו ושמנו פעמינו למועדון המומלץ לאותו הערב. כנראה ששוב נכנסנו למנהרת הזמן (פעם שניה בשלושה חודשים – כבוד), הפעם לשנות ה- 90 המאוחרות, עת היינו מבלים במועדון המחסן (לטובת אלה שלא גדלו בנתניה או במושבים בסביבה – מחסן דחוס ומעושן, סטייל המועדונים ברחוב המסגר באותן השנים) (אין לנו כלום לטובת אלה שלא מזדהים עם אף אחד מהדימויים). למועדון היתה במה, שזה דבר חשוד בפני עצמו. על הבמה היו רקדנים בלבוש מינימלי, שזה גם, בפני עצמו, ממש חשוד. ככל הנראה, הרקדנים גם לקחו איזה שיעור משחק פעם, מה שדחף אותם להעלות מופע פנטומימה שמשלב ריקוד מאולתר. עכשיו, היינו חיים עם כל זה בשלום יחסית (נניח כמו השלום עם מצרים – כולם יודעים שאנחנו שונאים אחד את השני, אבל למי יש כוח לעשות עם זה משהו עכשיו. השעה 2:30 בלילה, קמנו במיוחד מהמיטה בשביל זה, אז תשמרו את סיני לעצמכם ואנחנו נבוא לקפה פעם בשנה) אם הרקדנים היו יודעים לשחק. או לרקוד. או שסתם היה להם חוש קצב. או לפחות אם הם היו נראים טוב. אבל אף אחד מאלה לא התקיים וככה מצאנו את עצמנו לוגמים בירה במחיר מופקע מול מופע האימים של רוקי, גרסת המאותגרים מוטורית. כאילו לא סבלנו מספיק, הבטיחו לנו שבבואנוס המועדונים הם בני כמה קומות ורוקדים בהם אלפי אנשים, במועדון שלנו היו אלף איש. בלחץ. הנחמה היחידה (של גל) היתה שהתיירות ומעט המקומיות שהגיעו הצדיקו קצת (ממש קצת) את השמועות על הבחורות בבואנוס. נשארנו לצפות איזה שעה וחצי וחזרנו למיטה.
***
למחרת היה גשם ובעיקר רבצנו בהוסטל ועשינו סידורים, כמו כביסה, מציאת חדר כושר ומקום לעשות בו יוגה ובירורים לגבי המשך דרכנו ביבשת. בערב הלכנו למסעדה המומלצת בכל פה לאכילת סטייקים משובחים וזולים יחסית (אם כי יקרים יחסית לארגנטינה) - לה קבררה. הזמנו מקום לשעה ההגיונית 23:30 והגענו רעבים. אכלנו 800 גרם סטייק ב- 83 ש"ח, אז אנחנו ממש לא מתלוננים, אבל זה ממש לא היה הסטייק הכי טוב שאכלנו פה. התכנית המקורית היתה לנסות מועדון אחר בעיר, שאמור להיות יותר.. איך לומר – בן זמננו, אבל מאורעות הימים הקודמים, כשהיינו לבד עם עצמנו וכשהתעוררנו במיוחד כדי לצאת לחור ההזוי, עוד היו טריים. זה ו- 800 גרם סטייק שעוד היו טריים בבטן, שלחו אותנו חזרה למיטה.
***
התכנית של שני ליום שבת היתה להתחיל את הבוקר בשיעור יוגה. מסתבר שתכניות זה לחלשים ובפועל, במשך 45 דקות בלבד ירד גשם שוטף! אלה היו 45 הדקות שלא איפשרו לצאת מההוסטל לשיעור בזמן. בתזמון אירוני במיוחד, הגשם נפסק בדיוק, אבל בדיוק, כשהשיעור התחיל. שינוי תכניות מהיר – שני תישאר בהוסטל בפנים זועפות ותקלל את העולם וגל יצא להמשך המסע אחר מעיל העור המושלם. כשגל חזר שני סיימה לפרוק קצת זעם על העולם ויצאנו, בפעם השניה, לראות את בית הקברות בריקולטה, בתקווה שהפעם נצליח להגיע. ירדנו בתחנת אוטובוס, ראינו את החומה שמקיפה את בית הקברות - כלומר, הגענו - והחלטנו לאכול משהו לפני שניכנס. נכנסנו לבית קפה חמוד, אכלנו, שתינו, קראנו ספר ושמנו פעמינו לבית הקברות. אחרי רבע שעה מצאנו את הכניסה. אחרי דקה וחצי שעמדנו מולה הבנו שאנחנו רואים טוב – הוא סגור. שני חזרה לקלל את כל העולם וחזרנו להוסטל. נסיון שני לראות את בית הקברות הוכתר ככשלון.
***
יום חדש. היום יש שוק של יום ראשון בשכונת סן טלמו, שם אפשר לראות מופעי רחוב של רקדני טנגו ולספוג אווירה. אח"כ ממשיכים לסיור בשכונת לה-בוקה, אבל רק איפה שמותר אם אנחנו רוצים לחיות. מלבד העובדה שהיתה שמש יוקדת, היה שוק די נחמד. רקדני טנגו לא ממש היו, מלבד איזה זוג שנראה שנשכח שם לפני אי אילו שנים ומאז קם כל כמה זמן לריקוד בן 2 דקות שלמות ואז אוסף כסף במשך 10.
אחרי השוק והסיבוב בלה-בוקה קפצנו למסעדה הטרנדית הנוכחית –קפה סן-חואן. מדובר במקום עם אווירה (ומחירים) תל-אביבית לחלוטין. אחד מאיתנו נהנה יותר מהשני ועשה קולות של בית..
בדרך חזרה עצרנו בגנים הבוטניים לקרוא ספר ואומצנו ע"י חתול תושב המקום שהבין שיש עם מי לעבוד. אחרי שסיימנו ללטף אותו לשביעות רצונו, הוא נשאר לשבת עלינו עד שסיימנו לקרוא ספר והלכנו. החרא כפוי הטובה אפילו לא בדק שהתרחקנו מספיק לפני שהלך לחפש לו בעלים זמניים חדשים.יום שני, עוד מעט נגמרת חוויית בואנוס שלנו וטרם נמצא ונרכש מעיל העור המושלם. כרגע, טוענים לכתר שני מעילים: בפינה הימנית נמצא מעיל מוכן מהקולב, אשר מצד אחד עונה לעל הדרישות המוקדמות שהוצבו מהמעיל המבוקש, אבל מהצד השני הוא מוכן מהקולב ויש לו איזה תפר סורר שהופך אותו לקצת נשי. בפינה השמאלית נמצא מעיל שמעולם לא ראינו, אבל בחנות של היהודייה הטובה (והחתיכה להפליא, בגיל המופלג 60) אמרו שיתפרו לנו מה שנרצה, מאיזה חומר שנרצה, בתוך 24 שעות. הלכנו לבקר את שני המעילים – כלומר, את המעיל האחד ואת הסבתא השווה. בסוף החלטנו לפרוש בשיא ולוותר על שניהם.
בערב מחכה לנו מופע כלי הקשה "לה בומבה" שאמור, לפי ההמלצות שקיבלנו, להיות מאד תיירותי ומאד שווה גם יחד. הגענו לגלות שאנחנו עומדים בתור שמשתרך על פני רחוב שלם. בניגוד להרגלם, הפעם הארגנטינאיים הפגינו יעילות וזריזות ודי מהר היינו בפנים – רחבה ענקית ומולה במה עם להקת כלי הקשה ומנצח מתחלף. כבונוס מקבלים גראס בחינם – כמות המעשנים היתה כ"כ גדולה שלמרות שעמדנו באוויר הפתוח לא מצאנו אפילו לא פינה אחת בה הצלחנו להתחמק מהעשן. כל המופע היה מגניב ומהנה, בעיקר כי הוא היה מאד זול (30 ש"ח, כולל סמים קלים – לא רע לכל הדיעות), כי מעבר לזה, למרות הפוטנציאל הגדול, משהו שם לא התרומם (מסתמן כמאפיין מאד "בואנוסי"). אח"כ חשבנו ללכת לאחת מהאפטר-פארטי הרבות שמתקיימות, אבל עם ההגעה למועדון עליו המליצו לנו, קיבלנו פלאשבקים קשים למועדון הקודם ולשנות ה- 90 (וזה בלי להזכיר את הבחילה ששני חטפה מעננת הגראס שלא עזבה אותנו – נרקומנית מצטיינת היא כבר לא תהיה), אז החלטנו לחתוך וללכת לאחד המקומות ליד הבית. היה מעפן.
***
ביום האחרון שלנו בבואנוס אנחנו מצליחים לכבוש את בית הקברות בריקולטה. זה בערך הדבר האחרון שמתאים לנו לעשות באותו היום שסבב בעיקר סביב נסיונות לארגן לעצמנו דרך להגיע מאורוגוואי לברזיל במינימום כסף (משימה לא פשוטה בעיצמו של הקרנבל), אבל לא היינו מוכנים לוותר. אחרי שבאנו והלכנו לסוכנות הנסיעות לא פחות מ- 3 פעמים, בסופן רכשנו כרטיס טיסה במחיר מופקע, שמנו פעמנו לראות אנשים מתים-מטורפים. לאו דווקא בסדר הזה. בית הקברות בריקולטה הוא המקום בו צילמנו הכי הרבה בבואנוס איירס! מדובר בעיר קטנה מלאה בבתים גותיים קטנים, בתוכם קבורים אנשים גדולים וחשובים. ועשירים להחריד. הדיבור הוא על סביבות 20,000$ לחלקת קבר במקום ואח"כ יש לך על הראש לבנות שם בית כדי לשים את הגופה המרקיבה שלך בתוכו. גל הריץ בדיחות על קברים וסוכם שאם וכאשר יבואו להרעיש לו עם שלשלאות בלילה שני יכולה להמשיך לישון.
***
מעיל העור נשאר גם הוא בבואנוס. אף אחד מהמעילים לא התלבש "בול". ואולי אלה לא המעילים, אלא כל חוויית העיר שלא באה לנו טוב. וגם לא כזה זול.. לא נורא, שמענו שבאורוגוואי יותר טוב, אז הסיפור עוד לא נגמר.
***
לסיכום – אנחנו ובואנוס לא נישאר חברים ובמדד הפייסבוק, אפילו לא אכפת לנו אם יש לה חשבון.
בכל מקרה, בקולוניה אין ממש מה לעשות, הכל רגוע ומנומנם, במובן הטוב של המילה ואנחנו מהר מאד מצטרפים לאווירה והופכים - בינינו, לא ממש הפתעה - עצלנים שאין דברים כאלה. הסתובבנו קצת בעיר העתיקה היפה ואפילו עלינו למגדלור. מרוב שאין מה לעשות, עשינו את הטיולון הזה פעמיים - במהלך היום ואז בערב, ככה, בשביל הגיוון. לא היה מגוון. היה אותו הדבר, רק עם פחות אור. בין סיבוב לסיבוב ראינו מלא סרטים בדי-וי-די של ההוסטל ואכלנו.
אחרי הליכה קצרה בחום מחמים (זה כמו קור מקפיא, אבל הפוך) אנחנו מגיעים להוסטל שהוא אמנם קצת מרוחק מה"עיר" ומהים, אבל הוא משופע בערסלים הפזורים בחצר הענקית, שזה טוב לשני מאיתנו. ניצחנו את הסטטיסטיקה. מהר מאד אנחנו מבינים שגם פה האווירה רגועה ושלווה (אם מתעלמים מהבחורה שנמצאת בקבלה בהוסטל ובעיקר נראית כעוסה רוב הזמן, עד שמדברים איתה והיא הופכת נופת צופים). הכל לאאאאאאט ונעים ואין לחץ לעשות כלום.
