שלגיה ושבעת האגמים

הקדמה

לא עדכנו הרבה זמן. אין לנו תירוץ.. לא היינו עסוקים במיוחד, פשוט עצלנים במיוחד. אבל עכשיו אני (שני) מבלה שלושה ימי בטלה בהוסטל בפוקון (צ'ילה), כי גל יצא לטרק בן 3 ימים מסביב להר הגעש פה עם כמה חבר'ה ישראלים שפגשנו. כולי תקווה שלא אשבור שיאי עצלנות חדשים ואעלה מספיק פוסטים כדי להשלים את החסר.

שלגיה ושבעת האגמים

פולניה, זוג הולנדים וזוג ישראלים שוכרים רכב. ככה מתחילה בדיחה לא מצחיקה, שנמשכת שלושה ימים.

וואוטר, מרלין (הולנד), מגדלנה (פולין), שני, גל

***

קמנו בבוקר עם כוונות לברר עלויות שכירת רכב, כדי לצאת לדרך שבעת האגמים – מדובר בנסיעה בת יומיים שעוברת דרך נוף מאד יפה ומלא ב-(הנה מגיעה הפתעה)- אגמים. התכנית המקורית היתה לשכור את הרכב לבד ובלילה לישון בקמפינג. במקום זה, פגשנו במטבח בהוסטל את ההולנדי שישן איתנו בחדר (וואוטר) והוא אמר שהוא וחברה שלו (מרלין) שכרו רכב יחד עם הפולניה (מגדלנה) והם מתכננים לצאת לדרך הזאת למחרת. הוא מציע לנו להצטרף. לא התחברנו איתם מי יודע מה, אבל החלטנו ללכת על זה, כי הם לא נראו זוועתיים בצורה יוצאת דופן וזה יוזיל משמעותית (!) את העלויות. הבעיה היחידה שנראתה לנו באותו הרגע היתה שאנחנו רוצים לעשות קמפינג והם רוצים הוסטל, אבל כולם זורמים (חכו, זה חלק מהבדיחה) ופשוט נתפצל בלילה.

הפסקה האחרונה היא שקר בחלקה, או לפחות לא כל האמת. בוועדת החקירה למאורעות הימים הבאים, הסתבר שלשנינו משהו לא הסתדר בלצאת איתם. שום דבר שיכלנו לשים עליו את האצבע, אבל משהו לא הרגיש נכון בסיפור הזה. אבל אנחנו לא רוחניקים ועם תחושות לא קונים במכולת (לעומתן, עם 500 ש"ח קונים הרבה מאד אמפנדות במכולת), אז בהיעדר נימוקים מבוססים ל"למה לא", הלכנו על זה.

***

אז ככה, הדרך באמת מאד יפה ומלאה בתצפיות מהממות על הנוף באזור.

הבעיה העיקרית היא שלאור העובדה שהעיקר בטיול הזה זאת הדרך, רצוי שתהיה חברה נעימה. בפועל, התברר שבין הרצוי והמצוי קיים פער מאד גדול – ככל הנראה מבחינת כל הנוכחים באוטו.

אנחנו לא יודעים בדיוק לשים את האצבע על נקודת הכשל המדוייקת, זה כנראה באמת עניין של כימיה (ואני, כידוע, בוגרת ביולוגיה ולכן אפילו עכשיו אין לתואר הזה שום תועלת). יכול להיות שהיא נעוצה בעובדה שמגדלנה  טרחנית ומרילין כלבה, אבל זה לא בטוח. היה פשוט לא כיף. לא עניין אותנו כלום בקשר אליהן, ואי אפשר להגיד שלא היה שם פוטנציאל, מדובר בשתי בחורות לא שגרתיות, עם סיפור חיים לכאורה מעניין. מעניין את התחת.. וואוטר לעומת זאת בחור חביב ומצחיק למדי וכל פעם שנשארנו איתו לבד, נהנינו מאד.

בלילה היה כיף. כנראה עם קשר קלוש לעובדה שנשארנו רק שנינו. אילו רק וואוטר היה מצטרף..

בגלל שהורדנו אותם בעיר והיינו צריכים לאסוף משם למחרת בבוקר (אפילו לרגע לא הרצנו תסריט שלם בו אנחנו משאירים אותם בעיירה ובורחים על נפשנו), לא התרחקנו והלכנו לאתר קמפינג מסודר וקרוב. מצד אחד זה היה קצת מבאס, כי היו בדרך מקומות יפים ובתוליים יותר שאפשר היה להקים בהם אוהל, מצד שני אתר מסודר אומר שהיה לנו חשמל ומקלחות חמות.

פה רצינו לעשות קמפינג

פה עשינו

בישלנו ארוחת ערב בגשם, שירד רק(!) בזמן שהכנו ואכלנו אותה ואז הפסיק

התעוררנו בבוקר, אכלנו ארוחת בוקר, עשינו מקלחת חמה והגיעה השעה 09:45 – צריך לצאת, כי קבענו לאסוף אותם ב- 10:00. גל התבאס בקול שאין לנו זמן לשבת על האגם ואני זירזתי אותו לצאת, כדי שלא נאחר. ב- 10:00 בדיוק הגענו להוסטל לאסוף אותם כדי לגלות שמרלין בדרכה לסופר כי אין לה כוח לחכות לוואוטר ומגדלנה, שעוד לא צחצחו שיניים. אני מיד התנדבתי ללכת איתה לסופר (או לעשות קולות של שטיח לרכב, מה שיעלים אותי יותר מהר מעינו של גל). בדרך לסופר עוד הספקתי לעשות למרלין ריגשי על האיחור ועל זה שוויתרנו על האגם כדי להספיק לאסוף אותם במועד שקבענו. מי ידע שזה יחזור לרדוף אותי ביום למחרת.

ב- 11:30 יצאנו לדרך..

מהר מאד הסתבר שמרלין לא מרגישה טוב היום. זה הסתבר לנו מהפרצוף שהיא עטתה לשארית היום – חפשו במילות תחת "פרצוף תחת" (כן, עם פעמיים תחת).

***

הגענו חזרה להוסטל בברילוצ'ה. אבל, שיט! זה לא נגמר. יש לנו עוד יום איתם, מחר נוסעים לקרחון השחור. מרוב שהיה לנו כיף בטיול יחד, את ארוחת הערב אכלנו בנפרד. בהוסטל. מסביב לאותו שולחן.

למחרת בבוקר שוב יצאנו באיחור של שעה וחצי. הפעם כי מרלין התעצבנה על וואוטר שהוא מתעכב, אז אחרי שהוא כבר היה מוכן, היא זימנה אותו לשיחה בארבע עיניים בעוד כולנו מחכים שהיא תסיים לעכב אותנו בעודה נוזפת בו על שהוא מעכב אותנו.

הקרחון השחור היה אכזבה כמעט מכל בחינה – הדרך לא היתה יפה בצורה חריגה (היא כן, אבל הסטנדרטים שלנו השתנו); הקרחון לא היה יפה (או שחור) במיוחד; כולם כבר יודעים שאף אחד לא מאד נהנה בקבוצה הזאת וכנראה שכולם גם מבינים שזה היום האחרון שהנוכחות שלנו נכפית אחד על השני, אז קצת משחררים רצונות – מרלין רוצה לעשות עצירות לאוכל-קפה-נשנושים, תחת כל עץ רענן (ככה שאנחנו לא מספיקים כלום ואת הארוחות שלנו מבלים במגרשי חניה שונים בדרך), ואנחנו מחליטים להישאר בחוץ לדבר עם שני אוסטרלים חמודים שפגשנו במגרש חניה במקום להצטרף לשלישיה לקפה (גביע העולם לעם האוסטרלי שהוכתר כנחמד וכיפי ביותר).

אלה הקרחונים השחורים

ממגרש החניה יוצאים לטיפוס קצרצר שמקרב אותנו לנוף יפה יותר ונשארים שם איזו חצי שעה. משם אנחנו אמורים לצאת לנסיעה נוספת שאמורה להביא אותנו לאיזה מפל, אבל כולם מתחילים בגישושים ובסוף מתקבלת החלטה לגאול את כולנו מהיסורים ולחתוך חזרה.

את הימים האלה כמעט סיימנו כששנינו בוכים.

אני מנסה להימלט

***

מדד הפייסבוק – אנחנו אפילו לא יודעים מה שם המשפחה של מרלין, מגדלנה הכריחה אותנו (ואת שאר אנשי ההוסטל וכל מי שנסע איתה באוטובוס) לתת לה את האימייל והפייסבוק שלנו, כי אחותה עושה דוקטורט על מטיילים בדרום אמריקה והיא רוצה לשלוח לנו שאלונים, ואת וואוטר אנחנו מחבבים, אז הצענו לו חברות.

***

פינת הסקרנות הרגה את החתול - מבדיקת סטטיסטיקות הבלוג נראה שיש כניסה אחת מרוסיה. מישהו רוצה להתוודות על משהו??