פיפה...אחחחח פיפה

לפני שמתחילים...
שעות עבדתי על הפוסט הזה, ויותר מהכל להעלות את התמונות ולסדר אותן.
בסוף כשפרסמתי את הפוסט ראיתי שהתמונות שומרות רווחים לפי איך שבא להן, והכתב שונה מזה שעבדתי איתו.
כן, אני עובד במחשבים.
לא, אין לי כח להתעסק עכשיו עם השטויות של הבלוג של גוגל.
אם אתם חושבים לכתוב בלוג אז blogspot לא תהיה ההמלצה שלי.
תלונות לא יתקבלו, תגידו תודה שסיימתי את זה!!!

לפיפה הגעתי לשבוע. זה היה לפני יותר מחודש. זה המשפט הראשון בפוסט ואולי החשוב והמסכם מכולם. עד לפיפה זה מעולם לא קרה לי.

רק עכשיו ימים ספורים לפני שאני עוזב אני מתיישב לסכם כי כל שבוע החלטתי להישאר עוד שבוע (למעט השבוע האחרון בו הייתי חולה והחליט בשבילי) כך שלא ידעתי שהתקופה תהיה כזו ארוכה.

מה יש בפיפה? תכל'ס לא הרבה. בטח לא בתקופה הזו שהיא לא העונה. כפר קטן (למעשה זה אפילו לא כפר אלא נגזרת של עיר קרובה), כבישים מאבנים בשיטת אבנים שממש ממש אינן משתלבות (לא ברור למה. אולי "אמצעי נגד" למקרה ש-"זה-ג'רמנס" או כל פולש אחר מארץ שופעת אספלט ינסה לכבוש את המקום ובמקום יגרום לכל חייליו לנקעים בקרסול).
לא מקומיים מתניידים על רכבי באגי...כן כן.

אגב את בלוני הגז מעבירים כאן בצורה מיוחדת...יותר מדי הוראות בטיחות...בדרך כלל זרוקים ומקפצים (אבנים לא משתלבות אמרתי) בעגלה מאחורי אופנוע (אין לי תמונה) או לחילופין תקועים כמו בקבוקי מים על האופנוע.

עוד בפיפה חיי לילה נחמדים. האמת שבשיא עונה זו כנראה אחת האטרקציות אבל, שוב, עכשיו זו לא העונה מה שאומר שחיי הלילה מורכבים בעיקר מהמקומיים. יש שלושה-ארבעה פאבים ושתי להקות. כל ערב להקה אחרת מופיעה בפאב אחר. זה נחמד בשבוע הראשון ואז מבינים שזה כל שבוע בדיוק אבל בדיוק אותו הדבר. עדיין בשביל לשתות איזה בירה, לראות קצת אנשים או להשתכר עם חברים זה אחלה, מה גם שמוזיקה חיה כמעט כל ערב זה ארוע נחמד. כל ערב אגב הסגנון שונה: סמבה, פוהו (הקצב המרכזי בצפון מזרח ברזיל), רגאיי וגם קצת אינדיאני סטייל פרו.

לפיפה ארבעה חופים ועוד מלאן יותר רחוקים.

המרכזי נקרא...ה"מרכזי". הוא נחמד לשכשכת קלה עם נוף של סירות הדייגים. 

בהמשך אליו חוף ה"דולפינים".

לא, זה לא אני. זה ביורן

אז כן, יש דולפינים. מכאן השם המקורי. זו עוד אטרקציה של פיפה. כמעט כל יום מגיעים בין דולפינים בודדים לקבוצה לאיזור החוף. אפשר לשלם ולעלות על סירה שמשתדלת לקרב אותך אליהם או שאפשר פשוט לשחות קצת לעומק מהחוף ולחכות. זה קטע, במיוחד כי כרגע יש כאן זוג הורים דולפינים עם דולפין קטן וחמוד אבל אחרי יומיים כאלה זה עובר. יותר חווייתי היה כשבאחד הימים הדולפינים הגיעו לאיזור בו גלשתי ובעודי יושב על הגלשן ומחכה הם הופיעו קרובים קרובים.

אחרי חוף ה"דולפינים" ישנו "מדיירו" שהוא חוף אינסופי עם גלים ללונג בורד. שם כל בתי הספר מעבירים את שיעורי הגלישה שלהם. אם ה"מרכזי" מפוצץ שמשיות וענייני תיירים, וה"דולפינים" קצת נטוש מהבחינה הזו אז "מדיירו" הוא שילוב נחמד באמצע.

ואחרון חביב – my beach – כמו שאחד החברים כאן היה אומר הוא חוף האהבה (praia do amor). חוף יחסית ארוך ויפיפה. בקצה אחד שלו איזור עם שמשיות ובר קטן וכל השאר עזוב ובתולי. פיפה בדומה לנתניה (כן לגמרי בדומה לנתניה) יושבת על מצוק מעל החופים.





































































הדרך וההגעה לחוף האהבה היא חצי מהעניין. דרך עפר בחלקה, דרך קטע יער בחלקה האחר. אחרי שיורד גשם (בערך כל יום) דרך מוצפת בחלקה. בסוף אותה הדרך מגיעים לעמוד על המצוק שמשקיף על כל החוף. המצוקים (בניגוד לנתניה) מכוסים ירוק טרופי עם עצי קוקוס וכו' שרק מוסיף לאווירה.

בחוף האהבה יש גלים. למעט מספר ימים שהייתי חולה ולא גלשתי ועוד איזה יומיים באמצע שגם לא הגעתי לגלוש, כל יום שהגעתי לגלוש חיכו לי גלים. פתוחים, ארוכים, מזמינים לגלות גבולות חדשים. זה היה חודש של חיים בסרט של גלישה. הלוז היומי נקבע לפי זמני הגאות והשפל (לפיהם גולשים כאן) ולעתים היה כל כך צפוף (סשן גלישה הוא סדר גודל של שלוש שעות ואז צריך לאכול טוב, לישון ולעתים צריך לקום בזמן לארוחה הבאה כך ששעתיים אחרי כבר הכל יהיה מעוכל ואפשר יהיה לצאת לסשן ערב) שבאחד הימים כשלקחתי בשושו בלי לספר לעצמי ספר לים (בדרך כלל ירדתי עם בגד ים וגלשן) נזכרתי שאני בחופש וכמה זה כיף לקרוא ספר בים.




בחוף אין מקלחות...יש באר. בסוף הגלישה נעמדים מעל הבאר מושכים עם חבל את הדלי שהתמלא מים ושוטפים את הציוד. אלוהים יודע מאיפה מגיעים המים (ולאן זורמת מערכת הביוב בפיפה) אבל המקומיים נראים בריאים אז מה לא נלך על זה?

מה עוד יש בפיפה? את ההוסטל שזכה באיזו שהיא הצבעה כהוסטל הטוב ביותר בברזיל. אחרי חמישה חודשים של טיול בדרום אמריקה ועוד כמה במקומות אחרים בעולם אני יכול להעיד שאצלי אם לא הראשון אז הוא בשלישיה הראשונה. מדובר על חתיכת אדמה שלא היה עליה כלום ואיזו בחורה מסאו פאולו שנכנס לה ג'וק שהיא רוצה שיהיה לה הוסטל באה והרימה עליו הוסטל. לא רק זה, היא גם עיצבה הכל. מהמבנה עצמו ועד למיטות. לא סתם במיטות הקומותיים גם מי שבמיטה התחתונה יכול לשבת זקוף (נשמע טריוויאלי אבל ברוב המכריע של ההוסטלים זה לא ככה).

מרגע שנכנסים להוסטל יש אנרגיה טובה. הוא פשוט מסודר טוב. התחושה הזו נשארת למשך כל מהלך השהות. איזור המטבח ושולחנות האוכל ממוקם כך שהוא משקיף על הדשא והבריכה עד למבנה של ההוסטל שבבסיסו יש סלון מפנק ומעליו ומצדדיו חדרים שעל הדלת של כל אחד מהם שומר ערסל.

ארוחת הבוקר מפנקת והתחושה של בית. בעלת המקום היא הרוח החיה ובלי להעיק דואגת עד לרמת הפרטים הקטנים שהכל יתקתק.

ואת כל זה אני כותב אחרי חודש בחדר של שמונה! בנים!!! כן, ההוסטל הוא חלק מרשת HI שבברזיל (ורק בברזיל) מקפידה על הפרדה בין בנים לבנות בחדרים. משהו שנוגע להתנהגות של הברזילאים. בכל אופן החדרים מעוצבים ככה שבכלל לא מרגישים צפיפות. הייתי עם שני בחדרים של ארבעה וגם בחדר או שניים פרטיים שהרגישו יותר צפופים.

וכן היה לי מזל וכמעט ולא היו ישראלים בהוסטל. באופן כללי בפיפה בתקופה זו היו מעט ומתוכם מעטים הגיעו להוסטל.

עוד? אז ככה יש אוכל טוב וזול. כאמור ארוחת בוקר מפנקת בהוסטל עם ההרגל המגונה שרכשתי כאן של קפה עם עוגה (יותר בסגנון של קפה עם עוגות אבל מי סופר). כן פירות חזקים כאן ואין בוקר שאני לא יורד על אננס מנגו ואבטיח ככה רק בשביל להתחיל את היום.

צהריים כמעט כל מהלך השהות כאן אני אוכל במסעדה של אכול כפי יכולתך בשמונה ריאל שזה משהו כמו חמש עשרה שקל. אוכל מעולה. המיצים (טבעיים טבעיים) עולים עוד איזה שלושה שקלים.

ערב בדרך כלל או בהוסטל עם משהו שקניתי בסופר או לחילופין קרפ. אין לי תמונה אבל כאן מתייחסים לקרפים כאוכל ולא רק כקינוח ואני בדר"כ יורד על קרפ פיצה. יש גם כאלה עם בשר.

בלי קשר לכל אלו כמעט כל יום משתדל גם לאכול אסאי. המקום הטוב ביותר כמובן נמצא מייד בעליה מחוף האהבה וכל הגולשים יושבים שם אחרי. יש אפילו מעמד להניח את הגלשנים. אין לצערי תמונה כי תמיד היה שם סגור כשהגעתי עם מצלמה.
זה אבל עוד מקום עם אסאי מעולה ולא פחות חשוב מזגן גלידה וקפה טוב.

נראה עייף? הגיוני אחרי הקפה חזרתי להוסטל ושכבתי חולה מת שבוע

החנות בתמונה היא זו שממנה אני שוכר את הגלשן והבחור בתמונה שיש לו שם מוזר שמתחיל ב – ד' ואני אף פעם לא הצלחתי לקלוט הוא זה שהכניס אותי לעניינים עם מתי ואיפו לגלוש. הוא גם גלש איתי ותרם כמה טיפים טובים.

יותר מחודש אני כאן ועד לפני יומיים לא היה יום אחד שהייתי בו לבד – כלומר בלי חברים קרובים. רק לפני יומיים עזבו שלושת החברים הקרובים האחרונים שלי כאן (אחד מהם היה איתי בחדר כמעט כל החודש). בין לבין באו והלכו לא מעט אנשים. וסה"כ, למרות שזה לא ממש עניין אותי בחלק הזה של הטיול, מצאתי את עצמי מקשקש עם הרבה אנשים. כאמור כולם היו זרים ועברית הפכה להיות שפה ששמורה לסקייפ. כמו תמיד הבטחנו שנשמור על קשר וכמו תמיד זה לא באמת קורה. את השמות של חלקם כבר התחלתי לשכוח.
זוג שהיה איתי לא מעט זמן עשה קצת כסף בארגון "על האש" בהוסטל לאנשים אז לפעמים בערבים היינו מרביצים גם ארוחות כאלו.
אני זורק כאן תמונות עם כל מיני אנשים וגם קצת של כל אותן ארוחות בתקווה להעביר קצת את האווירה...

(כעבור שבועיים(…

מביך אבל את השמות של רובם כבר שכחתי...

אני חוזר לסיים את הפוסט הזה על פיפה.

אני כותב כרגע מקולומביה ומתגעגע כל רגע לברזיל.

אז לא ארבעה אלא חמישה שבועות נשארתי בפיפה והיה שווה כל רגע. חופשה מהחופשה? אולי, אבל בעיקר חופשת גלישה באמצע הטיול ולגמרי בהפתעה.

אני מצרף עוד תמונות, כמה שרק אפשר בתקווה להעביר את האווירה למרות שאני מתאר לעצמי שזה לא באמת יילך.

וכן...כמובן, גלישה...אין הרבה תמונות של ממש גלישה, ובימים של שצילמנו היו גלים נמוכים (ורצפה עקומה) אבל יש קצת תמונות של הדרך לחוף. שוב מקווה שהאווירה עוברת. 

נשיקות, תהנו...